בית המשפט העליון בהרכב של חמישה שופטים ביטל את הלכת אבו-סרייה ששלטה כ-13 שנה, וקבעה כי יש לנכות מפיצוי שנפסק לניזוק את מלוא תגמולי המל"ל ששולמו ושעתידים להיות משולמים לו, גם מקום בו נקבע כי תוחלת החיים שלו קוצרה. פה אחד נקבע כי הגיעה העת לבטל את ההלכה המפרה את האיזון שבין הניזוק-המל"ל-והמזיק, וגורמת עוול לניזוק ולהתעשרות המל"ל על חשבונו.
רקע עובדתי
ככלל, כאשר נפסק לניזוק פיצוי בגין נזקיו מנוכים ממנו מלוא התגמולים מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") ששולמו ושעתידים להיות משולמים לו בגין הפגיעה והמל"ל מצדו זכאי לחזור אל המזיק בתביעה להחזר מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. שיעור תגמולי המל"ל המנוכה מהפיצוי שנפסק לניזוק, ושיעור הפיצוי שזכאי המל"ל לתבוע מהמזיק מחושבים על פי תקנות הביטוח הלאומי (היוון). עם זאת, תקנות ההיוון אינן מתחשבות בקיצור תוחלת החיים של הניזוק כפי שנפסקה על ידי בית המשפט ולכן במקרים אלו מתעורר קושי. סוגיה זו נידונה בעניין אבו-סרייה (ע"א 6935/99 קרנית נ' אבו-סרייה), שם נקבעה הלכה לפיה חרף קיצור תוחלת החיים מנוכים מסך הפיצוי מלוא תגמולי המל"ל אשר שולמו ועתידים להיות משולמים לניזוק בהתאם לחישוב הנערך על פי תקנות ההיוון. הלכת אבו-סרייה שלטה בכיפה במשך כ-13 שנה על אף הסתייגויות שהובעו ממנה, ושאלת מעמדה היא העומדת בבסיס הערעור דנן שנידון בהרכב של חמישה שופטים.
המערער 1 נפגע קשה בתאונת דרכים בהיותו כבן 20, עת נפגע מרכב שהיה נהוג על ידי המשיב 1 ובוטח על ידי המשיבה 2, חברת הביטוח "מנורה". המערער 2 הוא אפוטרופסו של המערער. בית המשפט המחוזי קבע כי למערער נגרמה נכות צמיתה בשיעור של 100%, ועל פי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט נקבע לו קיצור תוחלת חיים עד הגיעו לגיל 49. בהתאם, פסק בית המשפט למערער פיצוי כולל בסך 6,621,308 ש"ח, שממנו הורה לנכות את מלוא תגמולי המל"ל - אלה ששולמו ואלה העתידים להיות משולמים על פי תוחלת חיים "רגילה" - בסך 2,397,519 ש"ח. מכאן הערעור.
דיון משפטי
כב' השופט י' עמית קבע כי הגיעה העת לבטל את הלכת אבו-סרייה. ראשית, סקר השופט עמית את ההתייחסות להלכה זו לאורך השנים, וקבע כי התמונה המתקבלת היא שהפסיקה לא "רוותה נחת" מהלכת אבו-סרייה, אשר שבה ועוררה קושי ותחושת אי צדק במקרים קונקרטיים. עוד הוסיף השופט עמית כי בשנים האחרונות גברה הנטיה בערכאות הדיוניות לסטות מהלכת אבו-סרייה, אם כי בדרכים עקלקלות ובאמצעות פרשנות יצירתית ואם במופגן מתוך קריאת תגר על הגיונה של ההלכה וצדקתה. יחד עם זאת, הובהר כי מדובר במציאות משפטית בלתי תקינה ולכן הגיעה העת להידרש לנכונותה של ההלכה.
לגופו של עניין ציין בית המשפט כי בחינת סוגיית ניכוי תגמולי המל"ל בנסיבות של קיצור תוחלת חיים דורשת להבחין בין שני מישורים: המישור המהותי והמישור הדיוני-פרוצדוראלי. בפן המהותי, הזכיר השופט עמית כי העיקרון העומד בבסיס ההסדר הקיים כיום, לפיו הניזוק מקבל את הפיצוי המגיע לו בשני חלקים המשלימים זה את זה והמל"ל בתורו זכאי לחזור על המזיק, הוא עיקרון "התאימות וההקבלה" בין שלוש צלעות המשולש. באופן זה, הניזוק מפוצה במלוא נזקו והמזיק לא נושא ביותר מכפי הנזק שגרם. דא עקא, שעל פי הלכת אבו-סרייה בנסיבות שבהן נתקצרה תוחלת חייו של הניזוק ובד בבד מנוכים מהפיצוי מלוא תגמולי המל"ל בהתעלם מכך - נוצר מצב בו הניזוק אינו מפוצה בגין מלוא הנזק. לא זו אף זו, תוצאה נוספת היא שהמל"ל מקבל מהמזיק יותר מכפי שהניזוק מקבל ויקבל בפועל מהמל"ל, וכך למעשה מתעשר על חשבונו של הניזוק. תוצאה זו, לדעת השופט עמית, לא רק שעומדת בניגוד לעקרון השבת המצב לקדמותו, היא נוגדת גם מושכלות יסוד בדיני הנזיקין ואת תחושת הצדק היות ודווקא הניזוק, שהוא הצד החלש במשולש ניזוק-מזיק-מל"ל, יוצא וידיו על ראשו.
מנגד לא מצא השופט עמית ממש בטענות שהעלה המל"ל נגד המסקנה לעיל, ובכלל זאת טענה ולפיה הניזוק עשוי להאריך ימים מעבר לתוחלת החיים המקוצרת שהוערכה לו, שכן בה במידה שנות חייו עלולות להיות קצרות מהמוערך. אין ממש גם בטענה כי הניזוק יכול לבחור להוון את קצבאותיו לפי סעיף 113 לחוק, ובכך לקבל את מלוא התגמולים במנותק מתוחלת החיים המקוצרת. עוד הוסיף כי זכותו של המל"ל היא מכוח תחלוף (סוברוגציה) כך שהוא נכנס בנעליו של הניזוק ואין לו יותר ממה שיש לניזוק. מכאן, שאם אין לניזוק זכות לקבל פיצוי בגין ראשי נזק מסוימים בשנים האבודות, ממילא המל"ל, כמי שנכנס בנעליו, אינו זכאי לחזור על המזיק בגין תגמולים שממילא לא ישלם בפועל בשנים בהן התקצרו חיי הניזוק.
מכאן, פנה השופט עמית לבחון את המישור הדיוני-פרוצדוראלי הנוגע לאופן יישום ההסדר בשים לב למסקנה לפיה יש להתחשב בתוחלת החיים המקוצרת בעת ניכוי תגמולי המל"ל. נקבע, כי פיתרון אחד יכול להיות צירוף המל"ל כצד להליך בכל מקרה בו מעלה המזיק טענה בדבר קיצור תוחלת חיים. פיתרון שני יכול להיות אי-צירופו של המל"ל, ופיתרון נוסף יכול להיות מתן הודעה למל"ל מקום בו הגיש הניזוק תביעה נגד המזיק, והמזיק טוען לקיצור תוחלת חיים. לדעת השופט עמית, יש לנקוט בדרך הביניים השלישית של מתן הודעה, שכן המחוקק עצמו סבר בסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי כי ראוי שתביעת הניזוק ותביעת המל"ל תתבררנה במאוחד ואף קבע תמריצים לכך. הוזכר כי על פי סעיף זה, הניזוק הוא שצריך להודיע למל"ל אולם לדעת השופט עמית במקרים של נכויות קשות וכאשר לקיצור תוחלת החיים עשויה להיות משמעות כספית נכבדה, ראוי כי בית המשפט יורה גם למזיק לשלוח הודעה למל"ל אודות ההליכים המתנהלים ועל האפשרות שלו להצטרף כצד להליך. בשולי הדברים הוסיף השופט עמית "הערת אזהרה" וציין כי היות וחברות הביטוח מעלות בכתב ההגנה, כדבר שבשגרה, טענה לקיצור תוחלת חיים, לא די בעצם העלאת הטענה כדי להורות על משלוח הודעה למל"ל. זאת ועוד, בשנים האחרונות הלכה והתפתחה פרקטיקה של חברות הביטוח לדרוש מינוי מומחה פנימאי-קרדיולוג בטענה לקיצור תוחלת חיים שאינה נובעת מהתאונה, אך מבלי לקבוע מסמרות יש להישמר מטענות אלה ולא להזדרז ולהורות על שליחת הודעה למל"ל. מכל מקום, גם אם בסופו של יום המל"ל לא קיבל הודעה אודות ההליך, אין בכך כדי לשנות מהמסקנה לפיה יש לנכות מהפיצוי אך ורק תגמולי מל"ל ששולמו או ישולמו בפועל.
למסקנה זו הצטרפו יתר שופטי ההרכב. המשנה לנשיא נאור העירה כי היא אינה משוכנעת שתמיד ניתן יהיה להגיע לצדק מדויק בין כל קודקודי המשולש, אך בבחירה בין פגיעה בלתי צודקת בניזוק לבין פגיעה בלתי צודקת במל"ל או במבטח של המזיק, יש להעדיף כעניין שבמדיניות שלא לפגוע בניזוק. עוד הביעה תקווה כי המל"ל וחברות הביטוח יגיעו, כבעבר, להסכם שיחסוך התדיינויות מיותרות וישקלל בין השאר את נושא קיצור תוחלת החיים.
סיכומם של דברים - הלכת אבו-סרייה בוטלה; הערעור לגופו יידון בהמשך.
רע"א 7453-12 l המערער: פ.א; המשיבים: 1. כריסי אברהם, 2. מנורה מבטחים פנסיה בע"מ, 3. המוסד לביטוח לאומי l לפני כבוד המשנה לנשיא מ' נאור, כב' השופטים א' רובינשטיין, ס' ג'ובראן, י' עמית, צ' זילברטל l ניתן ביום 9.9.2014
