העובדות
עובדת הועסקה כעוזרת טבח במסעדת "טוטו" המורכבת משש שותפויות שונות (להלן: "המסעדה/ המעסיקה"). העובדת הרתה ובמהלך הריונה ביקשה המעסיקה לפטרה. לשם כך פנתה המעסיקה לממונה על חוק עבודת נשים בבקשה לסיום ההעסקה. הממונה סירבה לאשר את הפיטורים וכתוצאה מכך, העובדת המשיכה בעבודתה עד למועד התפטרותה בעקבות הצורך לטפל בילדה וקיבלה מהמעסיקה את פיצויי הפיטורים.
בהמשך תבעה העובדת פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק שוויון הזדמנויות") ומכוח חוק הזכות לעבודה בישיבה, התשס"ז-2007 (להלן: "חוק עבודה בישיבה").
העובדת טענה כי בתחילת העסקתה היא תפקדה לשביעות רצונה של המעסיקה אולם ממועד ההודעה על היותה בהיריון היא הופלתה לרעה על רקע הריונה והמעסיקה התעמרה בה, רדפה אותה, שינתה את תנאי העסקתה והשפילה את כבודה. עוד טענה העובדת, שבהיותה בחודש השישי להריונה קיבלה מכתב מהמעביד האוסר עליה לשבת במהלך העבודה, למעט בזמן ההפסקה.
המעסיקה טענה כי לא הייתה מרוצה מתפקודה של העובדת עוד בטרם הריונה, וכן לא הפלתה בינה לבין עובדות אחרות שהיו בהיריון ועבדו אצלה אלא שהעובדת היא זו שזלזלה בעבודתה ולא נשמעה לנהלים.
המעסיקה טענה שככלל, כל עבודת המטבח מתבצעת בעמידה, זאת על מנת לשמור על בטיחות העובדים. נוסף על כך, המעסיקה לא מנעה מהעובדת מנוחה ראויה בכל עת, זאת נוסף על הפסקה בת חצי שעה הניתנת דרך קבע במהלך כל משמרת.
פסק הדין
תביעת העובדת לפיצוי כספי התבססה על שני אדנים, האחד טענת האפליה מטעם המעסיקה על רקע הריונה והאחרת, פיצוי מכוח חוק ישיבה בעבודה, הואיל והמעסיקה אסרה על העובדת לשבת בעבודה החל בחודש שישי להריונה.
בית הדין קבע כי העובדת לא הניחה תשתית ראייתית ראשונית לבסיס טענת האפליה. הוכח כי מלבד העובדת היו עובדות נוספות בהיריון אצל המעסיקה ולא הייתה אפליה של העובדת לעומת העובדות האחרות שהיו בהיריון. נוסף על כך הוכח כי העובדת נהגה לצאת לבדיקות מבלי להודיע על כך מלכתחילה למעביד, כי העובדת לא קיבלה את מרות מנהליה וכן כי המעסיקה לא הייתה מרוצה מתפקודה של העובדת עוד בטרם תחילת ההיריון, אולם המשיכה להעסיק את העובדת עד למועד התפטרותה לאחר ההיריון תוך תשלום מלוא זכויותיה. הואיל ולא הוכחה טענת האפליה כאמור וכן הוכח כי נגרם לעובדת כל נזק ממוני נדחתה טענת ההפליה. לעניין הזכות לשבת בעבודה, נקבע כי על המעסיקה חל נטל השכנוע להפריך את החזקה שבדין ולפיה ביצוע רגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה. במקרה זה לא עמדה המעסיקה בנטל ההוכחה ולא מילאה אחר הוראות חוק העבודה בישיבה, אולם היא כן אפשרה לעובדיה לצאת לנוח במהלך העבודה. אשר על כן נקבע פיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת חוק הזכות לישיבה בגובה שלוש משכורות של העובדת.
ס"ע (ת"א) 11-04-9593 l התובעת: ז'אנה בליאסוב; הנתבעת: ר.ק. מתן שותפות מוגבלת ואח' l לפני כב’ השופט ד"ר יצחק לובוצקי l ניתן ביום 30.09.13
