העובדות
הגברת יוליה פובולוצקי (להלן: "העובדת") החלה את עבודתה בבזק - החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (להלן: "המעסיקה") בשנת 2000 וביום 01.01.03 נקלטה במעסיקה כעובדת בחוזה מיוחד, בתחום התכנות.
בחודש ינואר 2007 נערכה שיחה בין העובדת לבין מנהלה הישיר ובה הוסבר לה כי בעקבות חוות דעת חיוביות וכן בעקבות השינוי הארגוני הצפוי היא עתידה להתקדם. בחודש אפריל 2007, הועברה העובדת למחלקת תשתיות, על פי בקשתה.
ביום 15.12.07 העובדת ילדה ויצאה לחופשת לידה, כאשר במהלכה היא שמרה על קשר עם המחלקה וסייעה בביצוע העבודה. העובדת שהתה על פי בקשתה בחופשה שנתית עד ליום 29.02.08, ובפירוט הסיבה צוין "המשך חל"ד".
בעקבות השינוי הארגוני שבוצע במהלך החודשים אוקטובר ונובמבר 2007, זומנה העובדת ביום 15.12.07 לפגישה דחופה (שהתקיימה למרות מחלת בנה) ביום 03.01.08 ובמסגרתה נמסר לה על סיום העסקתה החל מיום 15.02.08 כפוף לעריכת שימוע.
ביום 03.02.08 קיבלה העובדת זימון לשימוע שנשא את התאריך 27.01.08 ובו צוין כי סיבת השימוע הוא שינוי ארגוני וצמצום כ"א, בעקבות זאת פנה בא כוח העובדת אל המעסיקה וביקש לדחות את השימוע היות שסיבת השימוע לא פורטה כראוי וכן כי העובדת בחופשה עד ליום 01.03.08 אשר הוארכה בשל מחלה בת שבועיים.
בהתאם לכך נדחה מועד השימוע ליום 21.02.08 וכן הוסבר כי פיטורי העובדת נעשו לאחר שהעובדת דורגה אחרונה במחלקתה על פי מדדים של יכולת ונחיצות בתפעול מערכות קיימות.
בתגובה לכך פנה שוב בא כוח העובדת וביקש לקבל את הערכות מנהליה של העובדת במקביל לדחיית השימוע לצורך בחינת המידע החדש שנתקבל. בו ביום השיבה המעסיקה כי השימוע יידחה ליום 24.02.08 וכי דירוג העובדת הוא דירוג יחסי אשר אינו נמצא בכתובים, אך למרות זאת יידחה השימוע ליום 24.02.08.
בא כוח העובדת הגיש את עמדתו בכתב וטען כי בהיעדר מסמכים ונוכח החיפזון אין העובדת יכולה להתמודד עם הטענות שמועלות נגדה. כמו כן צוין כי טענת המעבידה לצמצומים היא טענת סרק היות שהיא מגייסת עובדים ולכן מדובר בשימוע שבוצע שלא כדין, וככל הנראה עומדת ברקע סיבה אחרת.
ביום 24.02.08 התקיים שימוע אשר לאחריו השלימה העובדת את טענותיה בכתב וביום 27.02.08 הוחלט על פיטורי העובדת ומועד סיום העסקתה נקבע ליום 31.03.08.
לטענת העובדת פיטוריה בוצעו שלא כדין שכן ההחלטה על פיטוריה התקבלה בטרם עריכת השימוע וכי היא פוטרה בניגוד לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק השוויון") וכן בניגוד לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 (להלן: "חוק עבודת נשים").
עוד נטען כי היא זכאית לפיצוי בסך 50,000 ש"ח משום שלא ניתנה לה האפשרות לערוך אירוע פרידה מחבריה לעבודה וכן בגין מחיקת חומר אישי שלה מהמחשב של המעבידה.
פסק הדין
לעניין הליך השימוע דחה בית הדין את טענותיה של העובדת וקבע כי בפגישה עם מנהל המחלקה ניתנה לעובדת הודעה על עריכת השימוע בעקבות צמצום כוח אדם וכי ההחלטה על פיטורי העובדת התקבלה לאחר הליך של שקילה.
בית הדין דחה את טענתה של העובדת לפיטורים בניגוד לחוק השוויון משום שמאחורי פיטוריה עמדו המסקנות של מנהליה של העובדת כי יש לוותר עליה. עם זאת נקבע כי נפלו כשלים בפיטוריה של העובדת שמן הראוי היה שלא יתקיימו אך אין בהם כדי לבטל את פיטוריה וכל עוד לא הוכח שמדובר בשיקולים זרים, בית הדין לא יתערב בהחלטת המעסיק.
לאור האמור לעיל דחה בית הדין את טענתה של העובדת כי ההחלטה לפטרה נגעה להיריון או להיותה הורה או לכל שיקול פסול אחר כאמור בחוק השוויון.
בית הדין דחה את טענתה של העובדת לפיטורים בניגוד לחוק השוויון.
לעניין פיטורים בניגוד לחוק עבודת נשים, העובדת לא פוטרה בתקופה שבה היא מוגנת; אי ידיעתה של העובדת אין בכוחה כדי להוביל למסקנה שונה, ומדובר בפיטורי צמצום והצורך בהם אינו נעוץ בטעמים אישים של העובדת.
לעניין פיצוי בגין אי מתן הזדמנות להיפרד מחבריה לעבודה, תביעת העובדת נדחתה על ידי בית הדין משלא הוכח כי העובדת ביקשה לערוך אירוע פרידה ו/או כי בקשה זו נדחתה, וכן כי לא הייתה כל מניעה שהעובדת תיכנס למשרדיה של המעבידה להבדיל מכניסה למחשבי המעבידה.
לעניין מחיקת החומר מן המחשב אין חולק כי לפני תום יחסי העבודה המעבידה סגרה לעובדת את ההרשאות למחשב המעבידה, דבר אשר הוביל למחיקת כל החומר שהיה על המחשב ובכלל זה גם החומר האישי. על סמך האמור לעיל קבע בית הדין כי על המעבידה לשלם לעובדת פיצוי בסך 5,000 ש"ח וזאת משום שהמעבידה לא חלקה על נחיצות הנוהל לסגירת הגישה ומחיקת החומר מן המחשב כדי להבטיח שהמידע הסודי לא יועתק וכדי לצמצם סכנה למחשבים ולמידע בזמן פיטורים.
עם זאת יש להבחין בין סגירת המשתמש במחשב לבין מחיקת החומר מן המחשב כאשר לא נאסר על העובדת לשמור חומר אישי על מחשבי המעבידה. משום כך היה על המעבידה לשמור את החומר בטרם ביצוע הפעולה ולהתריע על כך תוך כדי מתן שהות לעובדת בטרם המחיקה כדי שתוכל לגבות את המידע האישי.
בית הדין קבע כי העובדת לא הרימה את נטל ההוכחה לגרימת הנזק הממוני. עם זאת מקובל על ידי בית הדין כי מחיקת המידע האישי גרם לעוגמת נפש לעובדת ולכן הוחלט על פיצוי בסך של 5,000 ש"ח.
תע"א (ת"א) 2349-09 l התובעת: יוליה פובולוצקי; הנתבעת: בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ l לפני כב' השופט אילן איטח l ניתן ביום 21.07.2013
