בית המשפט המחוזי זיכה נאשם מעבירות סמים ושוחד בשל העובדה שבמסגרת החקירה ננקטו כנגדו אמצעים פסולים לגביית הודאה. נקבע כי היותו של אדם נחקר, עציר או אסיר, אין משמעותה כי אבדה לו זכותו לכבוד. מעמדן של זכויות היסוד לכבוד ולחירות, צריך להביא לפרשנות רחבה יותר של הגדרת אמצעים פסולים, ולהקטנת האפשרויות לפגיעה בזכויות יסוד באופן פסול ולא מידתי.
לפנינו הכרעת דין במסגרת משפט זוטא בעניינו של נאשם שיוחסו לו עבירות סמים שונות, הדחה בחקירה לקיחת שוחד וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. על פי כתב האישום, בזמנים הרלבנטיים שירת הנאשם בשירות בתי הסוהר בכלא שקמה, והיה עובד ציבור. הנאשם נענה להצעתו של אסיר וקשר עמו קשר להבריח לכלא סמים וטלפון סלולרי תמורת שוחד. בנוסף, ביקשו ממנו אסירים שיכניס להם לכלא סם מסוכן מסוג חשיש תמורת תשלום. הנאשם החליט לקבל מהם כסף מבלי להכניס את החשיש לכלא. הראיה המרכזית מטעם התביעה הינה הודאתו של הנאשם, אשר ניתנה במסגרת חקירתו. אין מחלוקת כי בהעדר הודאה זו, לא ניתן להרשיע את הנאשם. גם לעמדת המדינה, הראיות האחרות הינן ראיות אשר מהוות את התוספת הראייתית הנדרשת להודאת נאשם.
לטענת הנאשם, ההודאה אינה קבילה, הואיל והיא נגבתה בשל הלחץ שהופעל על הנאשם ע"י חוקריו, בעיקר בכל הקשור בזימונם של אחותו ואביו לחקירה במשטרה, לרבות האפשרות כי ייעצרו בגין הפרשה בה נחקר. החקירה לוותה באמירות פוגעניות ומשפילות הקשורות במוצאו של הנאשם כבן מיעוטים, והשתייכותו למגזר הבדואי. הופעל על הנאשם לחץ תוך איומים שאחותו תובא לחקירה, וכי החוקרים חזרו פעם אחר פעם על האמירות לפיהן הנאשם מסבך את משפחתו, אחותו ואביו, והפעילו עליו לחץ וניסו לשבור את רוחו. נטען כי המדינה לא עמדה בנטל להבאת הראיות לסתור את טענת הזוטא, ולא הוכיחה כי הודאת הנאשם ניתנה מרצון טוב וחופשי, וכי שיטת החקירה והאמצעים שהופעלו הינם פסולים ופגמו באוטונומית הרצון של הנאשם.
המדינה טענה מנגד כי אמרות הנאשם בהן הודה בעבירות המיוחסות לו, תועדו בתיעוד חזותי ובכתב, ולאור כך שההודאה מתועדת, ניתן לראות כי הנאשם מסר את הדברים באופן חופשי ומרצון, ומבלי שיופעל עליו כל אמצעי לחץ או איום ע"י מי מהחוקרים.
כב' השופט י' עדן פסק כי יש לקבל את טענת הזוטא. בחינת קבילות הודאת חוץ של נאשם, נעשית בשני מסלולים, אשר הם לכאורה מסלולים נפרדים ובעלי מקור נורמטיבי שונה, אך אין הם מנותקים לחלוטין זה מזה. המסלול האחד הינו בהתאם לסעיף 12(א) לפקודת הראיות הקובע: "עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חפשית ומרצון". המסלול השני לבחינת קבילות הודאת חוץ של נאשם, מתבצע במסגרת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, אשר גובשה בע"פ 5121/98 בעניין יששכרוב. בהלכת יששכרוב נדרש בית המשפט למציאת האיזון הראוי בין הערכים המתנגשים בסוגיית קבילות ראיות, בהתייחס לחקיקת חוקי היסוד ולרוח המנשבת מהם והמשפיעה על הגישה הפרשנית בנוגע לאיזון בין התכליות של דיני הראיות, וקבילות ראיות. נקבע כי מתבקשת נקודת איזון גמישה יותר מזו שהיתה קודם לכן, והמתחשבת גם בזכויות המוגנות של הנאשם ובצורך להגן על ההליך וטוהרו. דוקטרינת הפסילה בדרך שיפוטית אומצה תוך שנקבע כי מוטלת על בית המשפט החובה להתאים את הנורמה ההלכתית למציאות הנורמטיבית המשתנה. אשר ליחס בין כלל הפסילה הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות לבין דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, נקבע כי התכליות של שתי השיטות, אינן סותרות זו את זו, אלא משלימות האחת את רעותה, ולפיכך, דוקטרינת הפסילה הפסיקתית תחול על הודאות נאשמים, לצידו של כלל הפסילה הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות, ובהתאם לכך הודאה שעשויה להימצא קבילה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות יכולה להיפסל במסגרת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית ולהיפך. גישה פרשנית אחת העמידה במרכז את מהימנות ההודיה, והגישה הפרשנית השנייה העמידה במרכז את פסלות אמצעי החקירה, אשר עצם השימוש בו יכול להביא לשלילת קבילות ההודאה. שתי גישות אלה התפתחו בפסיקה, עד אשר באה גישת הביניים בע"פ 115/82, 168/82 בעניין מועדי, אשר עוגנה גם בהלכת יששכרוב, כאשר מדובר באמצעי חקירה פסול, הרי שיבחן האם היה בו כדי לשלול את רצונו החופשי של הנחקר במסירת ההודעה, וכאשר מדובר באמצעי קיצוני הפוגע ב"שלמות הגוף והנפש של הנחקר", הרי שתיפסל ההודעה גם ללא בחינת השפעת האמצעי הפסול.
עוד נקבע כי בעניין מובארק בע"פ 10477/09, נפסק כי מדובר היה בכך שהחוקרים העלו בפניו את עניין הבאת אביו, לרבות נושא חשיפת עיסוקו של הנחקר, והחשדות נגדו, והנחקר התנה מפורשות את היציאה לרכב באי הבאת האב, והחוקר הסכים לתנאי זה. בית המשפט העליון הגדיר זאת כאיום על הנחקר. נקבע כי יכול והיה בכך כדי להביא לפסילת ההודאות אלמלא היתה הודאה נוספת מאוחרת יותר. בעניין מובארק התייחס בית המשפט גם לאופן בו נראה חשוד אשר קיבל החלטה להודות בעקבות איום, וגם לדברים אלה רלבנטיות לענייננו, לאור טענת ב"כ המדינה על כי לא נצפים סימנים המצביעים על פחד ולחץ. נקבע כי הסכמה ואווירה נינוחה אינם שוללים את החשש שההודאה הינה בעקבות הבטחה או איום, ולא בהכרח ייראו סימני הלם או תשישות על גבי הנחקר. זאת ועוד, עצם ההסכמה איננה נסיבה המפיגה את החשש שמדובר בהודאה בעקבות הבטחה או איום. הנטל בהליך הפלילי בכלל, ועל פי סעיף 12(א) לפקודת הראיות, בפרט, הינו נטל המוטל על המדינה, מתחילתו ועד סופו. אין העברה של הנטל לעניין הוכחת קבילות ההודאה אל הנאשם. הנטל הוא כפי הנטלים במשפט הפלילי, ועל המדינה להוכיח את היסודות הקבועים בסעיף 12(א) לפקודת הראיות, כי "ההודיה היתה חופשית ומרצון", מעל לספק סביר. משקיים ספק סביר בדבר היות ההודיה חופשית ומרצון, המשמעות היא כי המדינה לא עמדה בנטל להוכיח קבילותה, והיא תיפסל.
אחר כל הדברים האלה נקבע כי יש לקבל את טענת הזוטא, זאת במסגרת כל אחד מהמסלולים לבחינת קבילות הודאת הנאשם, הן על פי המסלול אשר בחוק, בהתאם לסעיף 12(א) לפקודת הראיות, והן על פי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית. המסקנה הינה כי במסגרת חקירת הנאשם ננקטו כנגדו אמצעים פסולים, בדמות אמירות אשר משתמעת מהן אפשרות פגיעה בכבודו ובכבוד משפחתו, והעמדתו בסיכון בשל דיווחים קודמים שדיווח יחס לאסירים. אמצעים פסולים אלו השפיעו על הנאשם, והיה בהם כדי לשלול את רצונו החופשי במסירת ההודאה. המסקנה הינה אף מעבר לספק סביר בלבד, אשר גם בו היה די כדי להביא לשלילת קבילות ההודאה. הודאת הנאשם ניתנה כתוצאה מהאמצעים הפסולים בהם נעשה שימוש בחקירתו. הנאשם הועמד בפני מצב דברים בו התנו את כבודם של אביו ואחותו והאפשרות לחקירתם בהודאתו. כמו גם את החשש מפני אסירים אשר הוא דיווח דיווחים לגביהם. יש לומר כי דברי החוקרים כלפי הנאשם עולים כדי איום, ומדובר באיום הקשור באופן ישיר לכבודה של אחות הנאשם. יש לדחות את הטענה כי בדבריהם האמורים אך שיקפו החוקרים את מצב החקירה בפני הנאשם. אין מדובר בשיקוף אלא באמצעי לחץ פסול בתכלית. החוקרים נקטו באמצעי פסול של איום בפגיעה אפשרית בזכות יסוד של הנאשם, זכות יסוד של אחותו הקטינה, וזכות יסוד של משפחתו, הזכות לכבוד. בפני הנאשם הועמדה סיטואציה קשה, תוך התנייתה בלוח זמנים מידי, שכן האחות והאבא כבר יצאו לדרך, כך נאמר, ועומדים להגיע, והנורא אשר העמידו בפניו, עמד להתרחש. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו העמיד את הזכות לכבוד בשורת זכויות היסוד של האדם, ואסר על פגיעה בכבודו, בכפוף להוראות שנקבעו בו – בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש. התכלית העומדת בבסיס החקירה המשטרתית הינה ירידה לחקר האמת. תכלית זו אינה גוברת על זכותו של אדם לכבוד. בנוסף לנושא הפגיעה בכבוד, היה בהבאת האב גם כדי להקים אצל הנאשם חשש הנובע ממצב בריאותו של האב. מכל האמור המסקנה הינה כי לאור האמצעים הפסולים שהופעלו על הנאשם, בחר הוא לרצות את החוקרים, לעשות את מבוקשם, ולהודות במה שיוחס לו, וזאת על מנת למנוע את חקירת אחותו הקטינה, למנוע את הפגיעה בכבודה, למנוע את חקירת אביו שלא היה אדם בריא, ולמנוע את הסיכון האישי שלו כתוצאה מחשיפת דיווחים שהוא דיווח כנגד אסירים.
יתרה מזו נקבע כי חקירה משטרתית אינה בבחינת שיח רעים, ומובן שלחקירה מתלווים קשיים ולחצים על הנחקר, נשאלות שאלות מכשילות, ונעשה שימוש בתחבולות. חקירה כוללת לעיתים הכבדה על הנחקר, וכניסה אל עניינים אישיים ופרטיים שלו. ואולם, אין משמעות הדבר היתר לנקוט באמצעים פסולים, ולגרום להשפעה על נחקר כך שיודה שלא מרצונו החופשי, במיוחס לו. בית המשפט נתן אמון בעדותו של הנאשם, אשר היתה מהימנה, ולא נמצאו בה סתירות. הנאשם העיד על המשמעויות הקשות ומרחיקות הלכת אשר יכולות היו להיות לדברים אשר נאמרו ע"י החוקרים, בכמה מישורים. האחד הוא, המשמעות של פגיעה בכבודה של אחותו, אשר היתה מאורסת ועמדה להתחתן, ואמר לעצמו שאם לא יודה, המשמעות היא שהדבר כלשונו "יהרוס" את חייה וחייו של אחיותיו. בנוסף, החשש מהצפת הדיווחים שדיווח על אסירים, וחשש הנאשם ביחס לאביו, אשר היו לו בעיות לב, המסקנה מכך הינה שדבריו בחלק השני של חקירתו, לאחר ההפסקה, לא נאמרו באופן חופשי ומרצון, אלא תחת החשש הכבד והאימה מהתוצאות הקשות לכבודו, כבוד אחותו, כבוד משפחתו, ולגופו שלו, אשר יכול ויתרחשו, אם יבחר שלא להמשיך באותה עמדה וגרסה בחלק הראשון של החקירה, בה הוא הכחיש מכל וכל כל טענה שהועלתה כנגדו. כארבע שעות מתחילת החקירה, נעשתה הפסקה לבקשת הנאשם. צפייה והאזנה ברגעים אשר לפני ואחרי ההפסקה, מביאה למסקנה, כי הדברים אשר נאמרו לו על ידי החוקרים, הביאו אותו לשקול להודות, הוא ביקש הפסקה כדי לחשוב על כך, ומיד עם החזרה מההפסקה שערכה מספר דקות, מובן כי הוא הולך להודות כעת במיוחס לו. את הקורות במהלך הפסקה זו, לא ניתן לדעת במדויק, שכן אין תיעוד לדברים. ואולם, מובן כי הוחלפו במהלך ההפסקה דברים הקשורים לחקירה. אין לקבל מצב דברים בו במהלך ההפסקה אשר אינה מתועדת באופן כלשהי, מתנהל שיח בין חוקר לבין נאשם, על דברים הקשורים לחקירה. משכך, לא עמדה המדינה בנטל המוטל עליה להוכיח קבילות הודאת הנאשם על פי סעיף 12(א) לפקודת הראיות. נקבע כי יש להרחיב את הפרשנות של הגדרת אותם אמצעים פסולים אשר יש בהם להביא לפסילת קבילות הודאה מניה וביה וללא בחינת ההשפעה בפועל על רצונו של הנחקר. הרחבת פרשנות זו תכניס לגדר האמצעים הפסולים החמורים, אשר אינם מצריכים בדיקת ההשפעה על הנחקר, גם אמצעים שיש בהם פגיעה קשה בכבודו של אדם. היותו של אדם נחקר, עציר או אסיר, אין משמעותה כי אבדה לו זכותו לכבוד.
לאור האמור לעיל הנאשם זוכה מחמת הספק מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. נקבע כי המעמד הנורמטיבי של זכויות היסוד, ובפרט הזכויות לכבוד ולחירות, והתחזקותן בחקיקה ובפסיקה, צריך להביא לפרשנות רחבה יותר של הגדרת אמצעים פסולים, ולהקטנת האפשרויות לפגיעה בזכויות יסוד, בכבודו ובחירותו של אדם, באופן פסול ולא מידתי. גם על פי המסלול השני, דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, המסקנה הינה כי הודאת הנאשם אינה קבילה וקבלת ההודאה משמעותה פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן.
המאשימה יוצגה ע"י עו״ד רותם צריקר; הנאשם יוצג ע"י עו״ד מוחמד רחאל
ת"פ 28904-06-20