ביהמ"ש המחוזי דן בעתירות שהוגשו כנגד החלטות של ועדות החריגים של משרד הבינוי והשיכון שלא לאשר בקשות לסיוע בדיור ציבורי. נפסק כי מאחר שהוועדות דנות בכ-30,000 מקרים כאלה מדי שנה, ועל מנת שלא לפגוע בחובת השוויון, על משרד הבינוי והשיכון לקבוע משקולות מדידים לתבחינים שנקבעו על ידו
לביהמ"ש המחוזי (כב' השופטת מיכל אגמון-גונן) הוגשו 5 עתירות על ידי עותרות החיות בתנאים סוציו אקונומיים קשים ביותר, כנגד החלטות ועדות החריגים של משרד הבינוי והשיכון שלא לאשר בקשות לקבלת דיור ציבורי או סיוע בשכר דירה (להלן: בקשות לסיוע בדיור ציבורי). מדי שנה מגיעות לפתח הוועדה כ-30,000 בקשות כאלה. הוועדה בוחנת את הבקשות בחינה רוחבית כך שרק אלו במצב הקשה ביותר יזכו לסיוע. בפתח פסק הדין מביא ביהמ"ש את סיפורה של אחת העותרות, אישה שנפלה קרבן להתעללות ואלימות קשה במשפחה, שהפכה לפגועת נפש ומוכרת כבעלת נכות נפשית ותפקודית, לצד מחלות קשות נוספות. בקשתה של העותרת, אשר חיה עם שני ילדיה שאחת מהם קטינה, נדחתה מכיוון שעל פי הנהלים זכאות לדיור ציבורי מותנית בהורות לשלושה ילדים קטינים ועל כן פנתה העותרת לוועדת חריגים. הוועדה קבעה כי למרות הנסיבות, אין הצדקה לחרוג מנהלי הזכאות, וזאת בין היתר "בהסתכלות מבחינה רוחבית של המקרים המגיעים לפתחה של הוועדה".
כבר בפתח פסה"ד, מציינת השופטת אגמון-גונן
כי מה שמייחד את העתירות אינו הטענה כי במקרה נתון לא ערך משרד הבינוי והשיכון בחינה ראויה בעניינה של עותרת כזו או אחרת, אלא בטענה לפיה עצם הדיון בכ-30,000 מקרים חריגים בשנה אינו מאפשר הכרעה שוויונית במקרים המובאים לפתחן של וועדות החריגים, ללא תבחינים מדידים. הטיעון המרכזי שמעלות העתירות הינו כי ללא תבחינים ברורים, תוך מתן משקולות מדידים לכל תבחין ותבחין, הנמקה מפורטת ופרסום ההחלטות של ועדות החריגים של משרד השיכון, לא ניתן לבחון מהי אותה הסתכלות מבחינה רוחבית של המקרים המגיעים לפתחה של הוועדה. דהיינו, לטענת העותרות לוועדה אין את האפשרות, בהינתן מספר המקרים העצום, לשקול,ללא משקולות מדויקים, מה משקלו של המקרה הנתון למול עשרות אלפי הבקשות האחרות המגיעות לפתחן של ועדות החריגים. העותרות טוענות כי טיפול, לכאורה פרטני, בכ-30,000 בקשות מידי שנה מביא בהכרח לתוצאות שאינן שוויוניות ולפגיעה בזכות לדיור שבבסיסה הינה זכות חוקתית המהווה חלק מכבוד האדם. יצוין כי במסגרת ההליך הגיש משרד הבינוי והשיכון מסמך הכולל מספר רב של תבחינים, לרבות דירוג תבחינים לפי סדר חשיבות, כאשר התבחין הראשון מבחינת סדר חשיבות הוא נכות, ולאחריו בסדר יורד מצב כלכלי, רקע ונסיבות אישיות ומשפחתיות, גודל המשפחה, מצב משפחתי.
השופטת אגמון-גונן פותחת את הכרעת הדין בסקירת מצב הדיור הציבורי ותוכניות הסיוע בדיור, לרבות דוחות ציבוריים שנערכו בעניין זה בשנים האחרונות, ולאחר מכן מקדישה פרק לזכות לדיור ומשמעותה. השופטת מציינת כי הזכות לדיור לא עוגנה, ככזאת, בחוקי היסוד, אולם בפסקי דין רבים הוכרה הזכות לדיור כזכות חוקתית, הנגזרת מחוק- יסוד: כבוד האדם וחירותו ומהזכות לקיום אנושי בכבוד. עם זאת, וחרף היותה של הזכות לדיור זכות יסוד, הכללים הקובעים את זכאותו של אדם לדיור ציבורי, כמו גם את סדר הקדימויות שבין הזכאים השונים, אינם קבועים בחקיקה ראשית או בחקיקה משנית, אלא מוסדרים בנהלים פנימיים של משרד הבינוי והשיכון. מן הראוי כי עניינים אלו יוסדרו בחקיקה ראשית ובתקנות שמכוחה.
השאלה עיקרית שבה דן ביהמ"ש הייתה האם העדר ניקוד או תבחינים מדידים בבסיס החלטות ועדות החריגים מביאים לפגיעה בשוויון בין הפונים. לטענת העותרים, ללא ניקוד ומתן משקולות מדידים לתבחינים שמשרד השיכון קבע בעצמו, על פי שיקול דעתו, לא ניתן באמת להשוות בין המקרים, ולא ניתן לשקול שיקולי צדק חלוקתי ושוויון ביחס למצבו של מבקש הדיור. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה. על מנת להדגים את הבעייתיות בקיום דיון ללא תבחינים מדידים בעשרות אלפי בקשות מידי שנה, הביא ביהמ"ש דוגמאות למקרים שנדונו בוועדת החריגים שבהם החליטה הוועדה לתת סיוע על אף שמדובר במקרים "קלים" יותר, אף כי כמובן קשים כשלעצמם. מדוגמאות אלו הסיק ביהמ"ש כי לא ניתן לחלק את משאב הסיוע בדיור הניתן בצמצום, בצורה שוויונית, בין 30,000 פונים בשנה, ללא קביעת משקולות מדידים לתבחינים שקבע משרד השיכון. על כן, ביהמ"ש המחוזי חייב את משרד הבינוי והשיכון להוסיף למסמך התבחינים שערך גם משקולות מדידים. ביהמ"ש נתן למשרד פרק זמן של שנה וחצי (עד סוף שנת 2022) לעשות כן, כאשר בתוך פרק זמן זה עליו גם לדאוג לכך שכל ההחלטות של ועדות החריגים יפורסמו, כולל כלל התבחינים.
ביהמ"ש התייחס גם לסוגיית ההמתנה בתור לדיור ציבורי. הטענה היא כי מי שאיבדה את זכאותה, במהלך ההמתנה בתור לדיור ציבורי, מופלית לרעה ביחס לאחרים במצבה, שקיבלו דיור ציבורי, בעוד ילדיהם היו קטינים, אולם הם נותרים לגור בדיור הציבורי ללא הגבלת זמן, גם כאשר הילדים בוגרים ועוזבים את הבית. ביהמ"ש נמנע מלהכריע באופן עקרוני בנושא, אך קבע כי לתבחינים יתווסף השיקול של זמן ההמתנה בתור, ויינתן ניקוד גבוה יותר למי שבעת ההמתנה בתור איבדה את זכאותה (כפי שאירע לאחת העותרות).
לבסוף התייחס ביהמ"ש לשאלת ההנמקה והפרסום. כפי שנפסק, משרד הבינוי והשיכון יתקן את נהלי וועדות החריגים, ויכלול בהם חובה לנמק הן בקשות שמתקבלות והן בקשות שנדחות על פי התבחינים והמשקולות שיינתנו לה. עד לתיקון הנהלים לעניין המשקולות, יכללו ההנמקות התייחסות לתבחינים שנלקחו בחשבון באופן מפורט. ההחלטה תכלול את נתוני הפונים על פי התבחינים, לאחר מכן יצוין אילו מבין התבחינים מתקיימים לדעת הוועדה ובאיזו עוצמה, ולבסוף ההחלטה אם לקבל או לדחות את הפניה. כמו כן, החלטות ועדות החריגים יפורסמו, לרבות התבחינים שנלקחו בחשבון ומספרם, ולפונים יישלח פרוטוקול הדיון יחד עם ההחלטה.
בנוגע לעתירות הפרטניות, ביהמ"ש קבע כי כל הבקשות שהוגשו במסגרתם יוחזרו לבחינה מחודשת של ועדות החריגים, שיקבלו החלטה חדשה בהם רק לאחר הטמעת המשקולות המדידים לתבחינים, והתיקונים הנוספים לנוהלי ועדות חריגים עליהם הורה בית המשפט. לגבי חלק מהמקרים נקבע כי עד לקבלת החלטה יקבלו העותרות סיוע מוגדל בשכר דירה.
עת"מ 47545-01-18, מיום 4.8.21.
