בית משפט השלום קיבל את בקשת שר המשפטים לשעבר אמיר אוחנה לסילוק על הסף של תביעה שהוגשה נגדו בטענת חסינות. נקבע כי השר מצא לנכון להתבטא באופן שיש בו להלך אימים על העיתונאי ניר חפץ ואף לסכן אותו על דרך פגיעה בביטחונו האישי – אותו ביטחון עליו בא צו איסור הפרסום להגן, אך אין כל מנוס מלקבוע כי על דברי שר המשפטים בכובעו דאז בפני מליאת הכנסת, חלה חסינות.
פסק הדין דנא עוסק בבקשת שר המשפטים לשעבר אמיר אוחנה (להלן גם: "המבקש" או "השר לשעבר") לסילוק על הסף של התביעה שהוגשה נגדו ע"י העיתונאי ניר חפץ (להלן: "העיתונאי") בטענת חסינות. השר נתבע על ידי העיתונאי בתביעה כעורך דין, חבר כנסת ושר משפטים. עילות התביעה הן מכוח חוק איסור לשון הרע, חוק הגנת הפרטיות, פקודת הנזיקין ועילות נוספות.
לשיטת העיתונאי למרות צו איסור מפורש לרבות הנמקותיו והרציונל ושיקולי בית המשפט שנתן אותו, נשא השר לשעבר מתוקף תפקידו כח"כ ושר המשפטים מעל בימת מליאת הכנסת. במסגרת תשובתו לשאילתא בעניין השתלחויות ברשויות אכיפת החוק, דברים שונים והכל בקשר עם חקירת עדים או מעורבים במסגרת החשדות כנגד ראש הממשלה וחשודים נוספים בתיק 4000 בו משמש העיתונאי כעד מדינה. השר החל לשאת דבריו ולפרסם פרסומים בנושא חקירתו של העיתונאי אשר בעניינו ניתן כאמור צו איסור פרסום יומיים קודם לכן. העיתונאי טען כי יש לפצותו בגין עוולות שונות לרבות תביעה בגין פרסום מעוול על פי חוק איסור לשון הרע, על פי חוק הגנת הפרטיות, על פי פקודת הנזיקין , עוולת רשלנות, שקר מפגיע והפרת חובה חקוקה (הפרת צו איסור פרסום שניתן מכוח סעיף 70 לחוק בתי המשפט). שר המשפטים לשעבר טען מצדו כי יש לסלק התביעה על הסף מטעמים של חסינות.
כב' השופטת כ' לוי פסקה כי שאלת השאלות היא האם הפרסום יש לראותו כחסין בפני תביעה אזרחית. אין חולק שהפרסום בוצע על ידי שר המשפטים לשעבר במועד הפרסום, בוצע במסגרת תפקידו, פרסום שנעשה מעל בימת הכנסת ושודר שעה קלה לאחר שנאמר במהדורות הערב של כל רשתות הטלוויזיה – בשעות צפיית השיא המכונות "פריים טיים". לשון אחרת, האם נאמרו הדברים "במסגרת ולמען תפקידו של השר" בדרך בשעה ובאופן המעניקה לו חסינות למרות הפרת צו איסור הפרסום, שיש בה מעצם טיבה חשש לשיבוש הליכי משפט - בבחינת הפרת חובה חקוקה החלה על שר בישראל לשמור חוק ולא להפר צו כאמור. אשר לידיעת השר אודות צו איסור הפרסום שדבריו במליאת הכנסת הפרו אותו, השיב השר כי צו איסור הפרסום לא הובא לידיעתו. ברם כאשר נשאל שאלה חוזרת ונשנית בנושא השיב בזו הלשון: "לא הובא לידיעתי אין פירושו שלא ידעתי על קיומו. לא הובא לידיעתי פשוט כי לא הוגש אלי וגם אם שמעתי על קיומו לא ידעתי מה תוכנו ומהם הדברים האסורים בפרסום." דהיינו, המסקנה מדברי השר עצמו כי בהחלט ידע כי בעת שנשא את דבריו מעל בימת מליאת הכנסת ידע גם ידע כי יש צו איסור פרסום אלא שבחר לעצום עיניו "לא לדעת" את תוכנו המפורט. יתרה מכך, כאשר נשאל השר מדוע לא פעל על פי הנחיות היועץ המשפטי לכנסת בסעיף 6 בו נכתב: "הכלים הפרלמנטריים העומדים לרשותו של חבר הכנסת לבירור סוגיה שידוע לו (בוודאות או בהסתברות גבוהה) שהיא חסויה או חוסה תחת צו איסור פרסום,... בבקשה לקיים דיון חסוי בסוגיה או בפניה לרשויות הרלבנטיות לבירור העניין", ונשאל מדוע לא יזם בירור כדי לדעת מה תוכנו של צו "איסור הפרסום" השיב בזו הלשון שלמרבה הצער הייתה בוטה באופן מפתיע: "משום שהיות שהגורמים שהוציאו את צו איסור הפרסום הזה בוודאי רצו בעיניי , לכסות את ערוותם , סליחה על הביטוי , או לכסות מעיני הציבור ועיני הביקורת הציבורית והביקורת הפרלמנטרית...".
בהמשך לאמור נקבע כי ביהמ"ש הצטער לשמע הדברים. המבקש, שר המשפטים בתפקידו דאז, החליט על דעת עצמו להפר צו איסור פרסום, לצורך מטרה שהוא העמיד לנגד עיניו, תוך התעלמות ולכל הפחות עצימת עיניים ביחס לצו איסור פרסום שמטרתו הייתה להגן בין היתר על ביטחון העיתונאי והעדה הנוספת. המבקש הטוען לחסינות נשאל חזור ושאול על הקשר הדברים בין השאילתה לסדר היום –השתלחות בפרקליטים בכירים – והשיב לשיטתו כי לא הצדיק "השתלחות" אלא "ביקורת על התנהלות הפרקליטות". אלא שביקורת על התנהלות הפרקליטות – ברור שלא הייתה הנושא בהצעה לסדר, אלא איומים על פרקליטים בכירים עד כדי כך שנאלצו להיות מלווים במאבטחים צמודים. לשיטתו של השר בעדותו וגם בחקירה חוזרת, במסגרת תפקידו במתן מענה לשאילתה לסדר היום שפורטה מעלה הוא בחר להעביר ביקורת אל התנהלות הפרקליטות. השר הטוען לחסינות ביקש לרכך את חומרת דבריו מעל בימת הכנסת ולטעון כי התמקד ב"ביקורת על התנהלות הפרקליטות". ברם, הביקורת על התנהלות הפרקליטות לא היא שעומדת על המדוכה בעניין דנא, אלא שלכאורה "בדרך אגב" כביכול, בחר השר, להפר צו איסור פרסום שבא להגן על בטחונו של בעל הדין, והכל קבל עם ועדה, תוך הפרת צו איסור פרסום. והרי ברור כי את ביקורתו על התנהלות הפרקליטות, לא הייתה כל מניעה שהשר ישמיע מבלי לנהוג זילות בצו איסור פרסום כאמור ובזכויות העיתונאי גם אם פעל בניגוד לאמונתו או גישתו או מטרתו )שאינה רלבנטית להליך דנא) של השר. ברי כי , אכן קיים עניין לציבור לדעת אודות התנהלות הפרקליטות ורשויות האכיפה. יחד עם זאת, עניין ציבורי קיים גם בעובדה כי צו איסור פרסום יישמר וכי עובדי הציבור ועל אחת וכמה וכמה שר בממשלת ישראל ישמור על מידע חסוי שחל עליו צו איסור פרסום.
יתרה מזאת נקבע כי קיים קושי נכבד בקביעה כי בפרסום דברי השר לשעבר בישיבת מליאת הכנסת, במסגרת התייחסותו ל"ביקורת" על התנהלות הפרקליטות היה משום עניין ציבורי בר חסינות והכל בשים לב לצו איסור הפרסום שבא להגן על ביטחונו האישי של העיתונאי. מסקנה ברוח זו תסתור את העניין הציבורי בשמירה על מידע חסוי באמצעות צו איסור פרסום, כמו גם את אינטרס הציבור כי החלטות הערכאות השיפוטיות תאכפנה, את אינטרס הציבור בדבר השמירה על חוק הגנת הפרטיות, את אינטרס הציבור כי ההגנות המנויות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו תישמרנה כפי שכיוון בית משפט השלום במתן צו איסור הפרסום. בבחינת הרציונל ומטרת חוק חסינות חברי הכנסת, לא נמצא כי אלה גוברים על אינטרס בסיסי על פיו צו איסור שהוציא תחת ידו בית משפט, במטרה להגן על בטחונו של אדם, יהא אשר יהא אותו אדם. יש לאזן בין האינטרס בהענקת חסינות לדברים הנאמרים בישיבת מליאת הכנסת על פי חוק חסינות חברי הכנסת, לבין האינטרס הציבורי שהחלטות בתי המשפט – הרשות השופטת תכובדנה, לבין זכות היסוד לביטחון אישי של העיתונאי, עליה בא להגן צו איסור הפרסום.
יחד עם זאת נפסק כי השאלה הדרושה להכרעה היא האם התנהלות השר שהלכה למעשה הפרה צו איסור פרסום שניתן כדין על ידי שופט מכהן בישראל, חוסה תחת חסינות על פי חוק חסינות חברי הכנסת. מן הכלל אל הפרט נקבע כי הגם שהמסקנה היא שהשר לשעבר עשה לכאורה שימוש לרעה בסמכויותיו ובתפקידו להשיב להצעה לסדר היום, ומצא לנכון להתבטא באופן שיש בו להלך אימים על העיתונאי ואף לסכן אותו על דרך פגיעה בביטחונו האישי – אותו ביטחון עליו בא צו איסור הפרסום להגן, והגם שנמצא כי התבטאותו זו הייתה בהחלט לא מידתית אין כל מנוס אלא מלקבל את הבקשה ולקבוע כי על דברי שר המשפטים בכובעו דאז, בפני מליאת הכנסת חלה חסינות ודין הבקשה להתקבל. בתוך כך נקבע כי למרות למעלה מ- 70 שנות פסיקה לא מצא לנכון המחוקק להגביל את החסינות הרחבה שהוענקה לחבר כנסת זולת תיקון 29 הקובע כי החסינות לא תעמוד במקרים של התבטאות כנגד קיומה של המדינה כיהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות ותמיכה בטרור.
בית משפט השלום הוסיף וקבע כי הגם שדעת בית המשפט אינה נוחה מהמסקנה אליה הגיע, הרי שלאור הפסיקה הענפה לא נמצא להרחיב ולצטט בנושא באשר אינה מובילה למסקנה שונה, והגם שבית המשפט בהחלט קשוב לטענות בא כוח העיתונאי על פיהן פעל השר ממניעים נוספים על אלה שביטא – ביקורת על הפרקליטות, הרי שהמסקנה היא שדברי השר עליהם מושתתת התביעה, אינם מנותקים בתכלית ממטרת או מנושא נאומו בפני מליאת הכנסת והם חוסים תחת החסינות שהוקנתה לו מכוח סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת. משכך דין הבקשה לסילוק על הסף להתקבל.
לאור האמור לעיל הבקשה התקבלה.
המבקש יוצג ע"י עו״ד שלומי ויינברג; עו"ד אביתר כהן; המשיב יוצג ע"י עו״ד אילן סופר; עו"ד רון אביב
ת"א 70065-11-19
