בית משפט השלום הרשיע בעבירת איומים נאשם ששלף אקדח לעבר בני משפחה לאחר שעצרו את רכבם במעבר חצייה על מנת לאפשר לאם המשפחה לרדת. נקבע כי על אף שהתנהלות המשטרה במקרה דנן הייתה שערורייתית- זיכויו של נאשם שאשמתו הוכחה בבית המשפט מעבר לספק סביר תפגע באינטרס הציבורי שבהעמדת עבריינים לדין וענישתם ואף עלולה לרפות ידי המשטרה.
נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת איומים, בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על פי העובדות, בעת הרלוונטית לכתב האישום החזיק הנאשם ברישיון אקדח מסוג "גלוק". ביום האירוע עצר המתלונן את רכבו במעבר חצייה ברעננה על מנת שאשתו, תרד מהרכב. בנסיבות אלה, התפתח דין ודברים בין המתלוננת לנאשם שעקף אותה ברכבו. היא שאלה אותו אם עדיף לדרוס מישהו מאשר לחכות שניה, ובתגובה ענה לה הנאשם "כן, זה מה שהייתי עושה". בהמשך לכך, צעק המתלונן לעבר הנאשם באנגלית "what's wrong with you?".בשלב זה הוציא הנאשם את האקדח מהחלון שליד המושב הקדמי ליד הנהג ברכב, ואמר באנגלית למתלונן, תוך שהוא מכוון את האקדח לעבר המתלונן ובנו שישב בסמוך אליו –"do you want me to shoot? I'll shoot you".
בתשובתו לכתב האישום הודה הנאשם כי בעת הרלוונטית החזיק אקדח ברישיון, והודה כי מפגש בינו לבין המתלוננים במעבר החציה האמור ברעננה אכן התרחש. עם זאת, טען הנאשם שהמתלוננת היא זו שפנתה אליו, מיוזמתה, סימנה לו לפתוח את חלון הרכב, הטיחה בו האם עדיף לדרוס מישהו מאשר להמתין שניה, והוא ענה לה "ברוח טובה" את הנזכר בכתב האישום. לטענתו, בשלב זה פתח המתלונן את חלון הרכב, צעק עליו וקילל אותו וכיוון שנדמה היה לנאשם שהוא יוצא מהרכב, אמר לו הנאשם שיירגע ושיש לו אקדח, ואולם הנאשם הכחיש ששלף את האקדח או כיוונו לעבר המתלוננים.
אין מחלוקת כי בעת האירוע התגלע ויכוח בין הצדדים אודות התנהלותם ההדדית בכביש. עיון בגרסאות הצדדים מעלה כי כמעט שאין מחלוקת לגבי תיאור חלקו הראשון של האירוע עד לתחילת חילופי הדברים בין הנאשם למתלונן. עם זאת, לגבי חלקו השני – נחלקות הגרסאות כך שעדותם של המתלוננים עומדת כמקשה אחת מטעם המדינה, לפיה הנאשם איים כי יירה במתלוננים, תוך כדי שליפת נשקו האישי וכיוונו לעברם בעודו ישוב ברכב, אל מול גרסת הנאשם ממנה עולה שאמר למתלוננים שברשותו נשק, אך הכחיש כי שלף אותו באירוע או שכיוון אותו אליהם.
כב' השופט א' שרון פסק
בתיק דנן מחדלי חקירה מהותיים היורדים לשורש השאלות שבמחלוקת, עד כדי כך שאלמלא גרסתם המהימנה של שלושת המתלוננים, היה כפסע בין מחדלים אלה לבין זיכויו של הנאשם. ראשית, גרסת מאבטח שהיה עד לאירוע כלל לא נחקרה על ידי המשטרה ולא נגבתה ממנו כל הודעה, למרות שלטענת המתלוננת נכח במקום בעת הגעת השוטרים. שמו של המאבטח עלה בשיחה בין המתלוננת רק כחודש לאחר האירוע, בו מסרה לו כי המאבטח היה עד לאירוע אך אמר לה כי אינו מעוניין למסור עדות ולהיות מעורב בתיק. מחדל מהותי נוסף נוגע להימנעות המשטרה מתפיסת מצלמות האבטחה בכניסה לבית הספר אשר יתכן ותיעדו בדיוק את מקום האירוע.
בהמשך לאמור נקבע כי מחדלי החקירה בתיק, ובעיקר אי תפיסת מצלמות האבטחה ואי גביית הודעה מהמאבטח, הם מהותיים ומקוממים. הם נבעו מזלזול של העוסקים במלאכה – שוטרים וחוקרים – ומאדישות לתכלית שלשמה ובשמה פועלת משטרה בחברה מתוקנת – הגנה על שלום הציבור ובטחונו, ניהול חקירה באופן מקצועי ואובייקטיבי, חתירה לחקר האמת והקפדה על זכויותיהם של חשודים, ובכלל זה, חתירה להשגת כל ראיה שיש בה כדי לשפוך אור על האירוע, בין אם היא מפלילה ובין אם היא מזכה. במקרה זה המשטרה חדלה מלמלא את תפקידה כראוי – השוטרת החוקרת בחרה שלא לכלול בדו"ח הפעולה שלה אינפורמציה מהותית אודות קיומו של עד ראיה פוטנציאלי; והחוקר האחראי בחר שלא לתפוס את מצלמת האבטחה, אף שהנאשם ביקש ממנו שיעשה כן על מנת לבדוק את גרסתו.
יחד עם זאת, נקבע כי בפסיקת בית המשפט העליון לא התקבלה "גישת העונש", לפיה יש "להעניש" את המשטרה כל אימת שחדלה בתיק או כל אימת שנפלו פגמים או מחדלים בעבודתה, שכן זיכויו של נאשם שאשמתו הוכחה בבית המשפט מעבר לספק סביר תפגע באינטרס הציבורי שבהעמדת עבריינים לדין וענישתם ואף עלולה לרפות ידי המשטרה.
לגופם של דברים נקבע כי הוכח מעבר לספק סביר כי הנאשם נקט בצעד דרמטי יותר במהלך הוויכוח, של שליפת האקדח והפנייתו לעבר המתלוננים, ולא הסתפק באיום מילולי בלבד. אין מחלוקת שהנאשם התקדם עם הרכב קדימה, עוד בתחילת האירוע, על מנת לעמוד במקביל לחלון רכב המתלונן, כך שספק רב אם הייתה למתלוננת שהות להבחין באקדח על מותניו; ושלישית, מצב זה אינו מסביר כיצד הבן והמתלונן הבחינו באקדח, שעה שאין חולק שהם בוודאי לא יכולים היו להבחין בפלג גופו התחתון של הנאשם, נוכח פערי הגובה המשמעותיים בין כלי הרכב והעובדה שהדלתות היו סגורות. זאת ועוד, הנאשם לא סיפק הסבר לשאלה מדוע לא נסע מהמקום ככל שסבר שהמתלונן עומד לצאת מהרכב ולהתחיל תגרה אלימה. בבית המשפט שלל כי האמירה שיש לו אקדח נועדה לאיים על המתלוננים, אלא טען שפחד שבמקרה של תגרה "האקדח ייפול" לידי המתלונן והוא ישתמש בו. מדובר בהסבר דחוק ומופרך נוכח העובדה שהמתלונן כלל לא יצא מהרכב בסיטואציה האמורה, כמו גם העובדה שהנאשם ממילא נמצא בתוך רכב מונע, בהילוך משולב, והוא יכול לעזוב את הזירה בכל רגע, אך באמצעות לחיצה על דוושת הגז. טענה זו של הנאשם אף לא מתיישבת עם העובדה כי מלכתחילה בחר לציין בפני המתלונן שיש לו אקדח, למרות שלא עשה כן בשום סיטואציה אחרת במהלך 30 השנים בהן מחזיק ברישיון נהיגה ונוסע בכבישי הארץ.
בסיכומו של דבר הנאשם בגרסתו-שלו הודה באיום מילולי בנשק כלפי המתלוננים, כשאין בפיו הסבר (או מניע) לגרסתם האחידה של שלושת עדי התביעה המתארים כי כיוון לעברם את האקדח בזרוע ישרה מכיוון החלון, יודעים לתאר תיאור כללי של האקדח ומעידים שהשליפה לוותה באמירה כי יירה בהם, בשפתם, השפה האנגלית.
לסיכום, הנאשם הורשע בעבירה של איומים.
המדינה יוצגה ע"י עו"ד אנה קצובסקי; הנאשם יוצג ע"י עו"ד טלי גוטליב
ת"פ 34232-05-18
