בית המשפט לענייני משפחה קיבל התנגדות לקיום צוואה שהגיש אחיינה של מנוחה אשר הורישה את כל רכושה למנהל בית האבות בו שהתה בסוף ימיה. נקבע כי המצווה לא הייתה עצמאית מהבחינה הפיזית ומהבחינה הכלכלית, והייתה תלותית ונזקקה לסיוע ברמה היומיומית. התלות המקיפה במנהל בית האבות, מקימה את החזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.
עניינו של פסק דין זה הוא הכרעה בשלוש תובענות: תובענה לצו קיום צוואה של מנוחה, התנגדות למתן צו כזה ותובענה למתן צו קיום צוואה של המנוחה. המנוחה, ניצולת שואה, רווקה, ערירית. הנתבע הוא האחיין של המנוחה (להלן: "האחיין"). התובע עבד כמנכ"ל של בית אבות אשר נסגר. במהלך ינואר 2011, בעת אשפוז בבית החולים, חתמה המנוחה על צוואה בעדים (להלן – "הצוואה המוקדמת"). בצוואה זו ציוותה המנוחה את כל רכושה לאחיינה. באותו מעמד חתמה המנוחה גם על ייפוי כוח כללי המאפשר לאחיין לפעול בשמה. בתום האשפוז בבי"ח עברה להתגורר במח' סיעודית בבית האבות, שם נמצאה עד יום מותה. מאז מועד האשפוז בבי"ח ובמשך תקופה לאחריו, ניהל האחיין את ענייניה הכספיים של המנוחה עפ"י הרשאתה הנ"ל. במהלך נובמבר 2012, לאחר שגילתה המנוחה, כי נמשכו מחשבונה כספים, שלא בידיעתה או בהסכמתה, ביטלה, על אתר, את כרטיס הכספומט והזמינה כרטיס חדש אותו מסרה לידי מנהל בית האבות. מאז, חדל האחיין לטפל בענייני המנוחה, ואלה הועברו, לבקשתה, לטיפולו המלא של מנהל בית האבות. במהלך יוני 2015, חתמה המנוחה על צוואה בעדים (להלן – "הצוואה" או "הצוואה המאוחרת"). צוואה זו נערכה ע"י עו"ד כ', ונחתמה בפני שני עדי קיום, עובדי בית האבות. בצוואה זו ציוותה המנוחה את כל רכושה למנהל בית האבות .במהלך נובמבר 2016, המנוחה הפקידה את הצוואה המאוחרת אצל האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים והעבירה למנהל בית האבות שיק בנקאי ע"ס של 200,000 ₪. במהלך אפריל 2017 הלכה המנוחה לעולמה. מנהל בית האבות ביקש לקיים את הצוואה המאוחרת. האחיין ביקש לקיים את הצוואה המוקדמת וכן הגיש התנגדות לקיומה של הצוואה המאוחרת.
לטענת האחיין, המתנגד לקיום הצוואה, הוכח שהתקיימו תנאי סעיף 30 לחוק הירושה, דהיינו כי מנהל בית האבות השפיע על המנוחה לערוך את הצוואה והשפעתו הייתה "השפעה בלתי הוגנת" עליה למדים משלל נתונים.
לטענת מנהל בית האבות, המבקש קיום הצוואה, הצוואה נעשתה ביוזמתה ומרצונה החופשי של המנוחה, שראתה בו בן משפחה לכל דבר ועניין, הוקירה לו תודה, ורצתה לגמול לו כספית ולהוריש לו את רכושה; מכורח המציאות נרקמה מערכת יחסים הדוקה בין המנוחה ומנהל בית האבות, אך אין השפעה לא הוגנת, והצוואה נכתבה בכובד ראש ובנסיבות חמורות בהן גילתה המנוחה כי האחיין ובני המשפחה מעלו באמונה וגזלו ממנה כספים.
כב' השופטת ס' אופק פסקה
סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה". מטרת סעיף 30 לחוק הירושה כמו מטרת כל דיני הצוואות היא כיבוד רצונו של המת. יש להבחין בין השפעה, כשאלה עובדתית, אם הייתה כזו אם לאו, לבין אי ההגינות שבהשפעה, כשאלה ערכית נורמטיבית. הכרעה בשאלה אם הופעלה השפעה בלתי הוגנת על המצווה קשה במיוחד כאשר העובדות מצביעות על קיומה של השפעה בפועל, אך מערכת היחסים בין המצווה למשפיע על רצונו היא מערכת יחסי גומלין, שבה סייע "המשפיע" למצווה ותמך בו בשעותיו הקשות, ויש יסוד לקבוע כי המצווה אכן חש רגשי הכרת תודה ורצון כן לגמול למיטיבו. הנחת המוצא של חוק הירושה היא שהצוואה כשרה. ואכן, מעיון בצוואה, כמסמך כתוב, נראה שמדובר בצוואה תקינה מבחינה פורמאלית. ככלל, בהיעדר פגם צורני בצוואה, הנטל להוכיח כי מצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת, נשאר מוטל על הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום. לכלל זה קבעה הפסיקה חריג, שחל בנסיבות מיוחדות, כאשר התקיימה תלות יסודית ומקיפה של המצווה בנהנה, והוראת הצוואה השנויה במחלוקת היא בעליל לטובת הנהנה, נטל הבאת הראיות יעבור אל המבקש את קיום הצוואה. תכליתה של החזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת במצב של "תלות מקיפה ויסודית", להקל על המתנגד את משא הראיות, הגם שנטל זה הוא ברמה של מאזן ההסתברויות
מן הכלל אל הפרט נקבע כי עצם מגוריה של המנוחה בבית האבות לקשישים סיעודיים במשך כשש שנים, יצר תשתית להיווצרותו של דפוס יחסים מיוחד, שאפשר למעשה למנהל בית האבות שליטה מלאה על חיי המנוחה, כל מהלכיה וסדר יומה. במהלך שנות מגוריה של המנוחה בבית האבות נרקמה מערכת יחסים בלתי שגרתית ביניהם, כאשר מנהל בית האבות מעורב בכל היבט בחיי המנוחה ודאג לספק את כל צרכיה היומיומיים עד כדי יצירת תלות מלאה, מקיפה ויסודית של המנוחה בו. כמו כן, במשך השנים שימש מנהל בית האבות כ"אפוטרופוס בפועל" על כל ענייני הרכוש של המנוחה, כך שבפועל הוא זה שניהל את כל ענייניה הרכושיים והכספיים. ועל כן, ניתן לומר כי בנוסף ליחסי התלות התקיימו ביניהם גם יחסי אמון. משכך נקבע כי בנסיבות אלו, קיומם של יחסי תלות ואמון מיוחדים מהווים שיקול לקיומה של חזקה שבעובדה בדבר השפעה בלתי הוגנת. לעניין מבחן התלות והעצמאות נקבע כי המנוחה הייתה תלויה פיזית בזולת ונזקקה לעזרה וסיוע רב. בנסיבות אלו, ברי כי המנוחה לא הייתה עצמאית, לכל הפחות במישור הפיזי. באשר למבחן התלות והסיוע, נקבע כי מנהל בית האבות הוא זה שפעל וטיפל ביד רמה בכל ענייניה של המנוחה, לרבות ענייניה הכספיים והרכושיים, עוד בחייה, ממש כאילו הייתה אדם שמונה לו אפוטרופוס. הוא כרך את עצמו סביב המנוחה, וניהל ופיקח באופן מוחלט ובלעדי על כל ענייניה ללא יוצא מן הכלל.
בנוסף לאמור, נקבע כי מכלול נסיבות עריכת הצוואה, מלמדות על חשש למעורבות של מנהל בית האבות בעריכתה ומעוררות ספק האם הצוואה משקפת את רצונה של המנוחה. מנהל בית האבות הוא שהזמין את עו"ד כ', עורך הצוואה, אשר הייתה לו הכרות מוקדמת עמו, והצוואה נערכה ונחתמה במשרדו של מנהל בית האבות במהלך פגישה אחת, מבלי שהתקיימה פגישה מקדימה עם המנוחה. שני העדים הם עובדי בית האבות, שמנהל בית האבות העסיק ופיקח על עבודתם. מנהל בית האבות הוא שהסיע את המנוחה לרשם לענייני ירושה לצורך הפקדת הצוואה, אך לא ציין בתצהירו או בעדותו עובדה זו, ונראה כי עובדה מהותית זו הוצנעה והוצפנה בהליך, דבר שכשלעצמו מעורר תהיות. נקבע כי משאין סיבה עניינית להתלוות למנוחה למשרדי הרשם לענייני ירושה, מתקבל הרושם כי מנהל בית האבות ביקש לפקח באופן אישי על ביצוע הפקדת הצוואה אצל הרשם. יתרה מזאת, העובדה שעו"ד כ' התייצב בבית האבות עם מצלמת וידאו על אף שאינו נוהג לעשות כן, מבלי שבכלל שוחח קודם לכן עם המנוחה ובירר את רצונה, מעוררת חשד שנמסרו לעו"ד כ' מבעוד מועד הנחיות בנוגע לתוכן הצוואה, ומשכך ידע מה יהיה תוכנה, הבין את הבעייתיות שעלולה להיות בה, ועל כן טרח והגיע לבית האבות כשהוא מצויד עם מצלמת וידאו. מכאן, עולה המסקנה שמעורבות מנהל בית האבות לא רק הסתכמה בתיאום הגעתו של עו"ד כ' לבית האבות לצורך עריכת הצוואה, אלא אף במסירת פרטי הזוכה בצוואה, ויידוע עוה"ד כי הוא היורש הבלעדי של המנוחה. עוד נקבע כי המנוחה לא ביטאה את רצונה בצורה מפורשת בפני עו"ד כ', ולו במעמד החתימה שתועדה בצילום וידאו, אלא אך אישרה את דברי עדי הקיום, שהם כאמור עובדי בית האבות. נקבע כי בנסיבות דנן, יש כדי לחזק את המסקנה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. נפסק כי המצווה לא הייתה עצמאית מהבחינה הפיזית ומהבחינה הכלכלית, והייתה תלותית ונזקקה לסיוע ברמה היומיומית. אמנם, יחסי המנוחה עם הסובבים אותה נשמרו יחסית. אולם, קרובי המשפחה מודרו מכל העניינים הנוגעים למנוחה, שהועברו, כאמור, לשליטתו המלאה של מנהל בית האבות. התלות היא מקיפה ויסודית, והאפשרות שכתוצאה מכך הייתה השפעה בלתי הוגנת על רצון המנוחה יחד עם התמיהות הרבות העולות בנסיבות עריכת הצוואה, מקימה את החזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.
לאור האמור לעיל, נקבע כי הצוואה המוקדמת תקפה והצוואה המאוחרת בטלה.
התובע יוצג ע"י עו״ד אילה זר; הנתבע יוצג ע"י עו״ד גבעתי חיים
