בית המשפט המחוזי דחה בקשת רשות ערעור של אב במסגרת תביעה למזונות קטינה, על החלט בית משפט קמא שלא לזמן לעדות את האופר המטפלת בבתו הקטינה, זאת על מנת להעידה בנוגע לרמת החיים של האם. נקבע כי זימון עדים הוא אחד העניינים המובהקים שבסדרי דין בהם מוקנית לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, וככלל, ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בהם.
עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, במסגרתה סירב לבקשת המבקש לזמן לעדות את האופר-המטפלת בקטינה. הצדדים היו נשואים זל"ז ומנישואיהם נולדה בתם בשנת 2012. בשנת 2014 הגיעו הצדדים להסכם , שכלל בין היתר הסכמות בענייני משמורת, אפוטרופסות ומזונות הקטינה. ההסכם אושר ע"י ביהמ"ש קמא וקיבל תוקף של פס"ד. התביעות המתבררות כיום לפני ביהמ"ש קמא. תביעה מטעם האם, הוגשה בעקבות תביעת המבקש, ובמסגרתה טענה לשינוי נסיבות מהותי המצדיק הגדלת סכום המזונות בו חויב המבקש. לקראת דיון ההוכחות שנקבע בתביעות עתר המבקש לזמן עדים ובין השאר עתר לזימון האופר-המטפלת בקטינה בבית האם. המבקש טען כי עדותה נדרשת משום שיש לה ידיעה אישית הן לגבי רמת החיים הגבוהה שהאם מנהלת, והן לגבי האופן שבו משולם לה שכרה. האם התנגדה מטעם של היעדר רלוונטיות לתביעה. ביהמ"ש קמא דחה את בקשת המבקש לזימון המטפלת לעדות בציינו כי המבקש חותר להוכיח כי שכרה משולם לה "מחוץ לתלוש", מה שעשוי ללמד על כספים במזומן בבית האם. ביהמ"ש קבע כי גם לעדה זכויות שעל בית המשפט להקפיד עליהן, לרבות הזכות להימנע מהפללה עצמית, וכי לא יתיר שאלות בקשר לשכר שאינו מדווח בתלוש משכורת.
לטענת המבקש ביהמ"ש קמא שגה כשקבע מראש שלא יאפשר חקירה בנושא הכנסות "מחוץ לתלוש" ובכך מנע אפריורית חקירה של האם ואביה בנושאים שהם בליבת המחלוקת. המבקש טען כי רמת חיי האם רלוונטית ביותר לנושא התביעה וכי זכותו להזים את טענותיה ולהוכיח את טענותיו בנוגע לאורח החיים הפזרני הנהוג בביתה, באמצעות עדות "חיצונית", היא המטפלת. לטענת המבקש, זכותו לנהל את התביעה כרצונו, לרבות לגבי סעד שמיעת העדים, ולכן קביעת ביהמ"ש קמא לפיה לו יתברר לאחר שמיעת האם כי יש צורך גם בהעדת המטפלת ייעתר לכך, פוגעת בזכויותיו.
כב' השופט ש' שוחט דחה את הבקשה בקובעו
לצד הכלל לפיו רק לעיתים נדירות ידחה בית המשפט בקשה לזימון עד, ניצב הכלל לפיו זימון עדים הוא אחד העניינים המובהקים שבסדרי דין בהם מוקנית לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, וככלל, ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בהם. יחד עם זאת נקבע כי מניעת זימונה של המטפלת לעדות על מנת לאיין חשש ל"הפללה עצמית" אינו יכול לעמוד כטעם שמצדיק את דחיית הבקשה. האם לא טענה לחיסיון; העדה לא ביקשה חיסיון; החיסיון הנזכר בסעיף 47 לפקודת הראיות אינו מוחלט מפני מסירת העדות; ובכלל גם אם הייתה העדה מזומנת לעדות והייתה מעידה כי שכר עבודתה משולם לה במזומן אין בעדות זו בהכרח כדי להביא ל"הפללתה". עם זאת, יש לזכור כי לביהמ"ש קמא היכרות עם הנפשות הפועלות, ומטעם זה, אליו מצטרפים מספר טעמים אחרים נפסק כי אין בהחלטת ביהמ"ש קמא פגיעה בלתי מידתית בזכויות המבקש באופן המצדיק התערבות.
עוד נקבע כי לצורך הרלוונטיות של עדות המטפלת טוען המבקש כי יש להתייחס לתביעתו לא רק כתביעה להפחתת נטל המזונות שהושת עליו עקב שינוי נסיבות מהותי, אלא גם כתביעה ראשונית ועצמאית למזונות הקטינה או לחילופין כתביעה לביטול ההסכם עקב הפרת הוראותיו על ידי האם. נפסק כי התביעה לא הוכתרה כתביעה לביטול הסכם הגירושין או לסעיפי ההסכם הנוגעים למזונות אלא כתביעה "בעניין מזונות". גם אם היה מוצא המבקש להכתיר את תביעתו גם כתביעה לביטול הסכם, ספק אם תביעה לביטול הסכם ותביעה למזונות קטינה יכולים להיות מוגשים באותה תביעה. במסגרת אחד מסעיפי התביעה אמנם ציין המבקש כי האם הפרה את המוסכם והפסוק, פעם אחר פעם, אך נמנע מלטעון לגבי איזו מההפרות הנטענות, היא בגדר הפרה יסודית המקנה לו זכות לבטל את ההסכם, ובמידה והיא לא יסודית, להתקיימות תנאי סעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות) באשר לה. יתרה מזאת, המבקש לא סיפק הסבר כיצד התכלית של אי קיפוח הקטינה, שיכולה להצדיק הכרה בתביעתה כתביעה ראשונית, עולה בקנה אחד עם תביעתו, בה הוא עותר להפחתת סכום המזונות שחויב בהסכם לשלם בגין מזונותיה בהתאם להסכם.
יתר על כן נפסק כי אין חולק כי האם מעסיקה מטפלת. אין חולק כי המטפלת מקבלת שכר ואינה עובדת בהתנדבות. ככל שקיימת מחלוקת באשר לשיעור השכר המשולם לה ובאשר לאופן בו משולם, לא ברור מדוע לא ניתן להסתפק להוכחת העניין שבמחלוקת בחקירת האם. המבקש אינו טוען כי לטענתו המטפלת מקבלת את שכרה במזומן וכי האם מכחישה זאת ולכן נדרשת הזמנת המטפלת לעדות. גם לא ברור, ככל שהאם תכחיש טענת המבקש לפיה שכרה של המטפלת משולם במזומן, מדוע לא ניתן יהיה להורות לאם להמציא אסמכתאות לכך (תצלומי המחאות או העברות בנקאיות) ויש צורך דווקא בהעדת המטפלת בעניין זה. בנוסף, לא ברור כיצד למטפלת בקטינה, מלבד ידיעה באשר לאופן בו משולם לה שכרה, אמורה להיות ידיעה באשר למקורות הכנסותיה של מעבידתה ולאופן בו מקבלת האם את שכרה ממעסיקיה שלה. לא זו אף זו, באשר להעדת המטפלת במטרה להוכיח את רמת החיים הנהוגה בבית האם נקבע כי אין חולק כי המטפלת הועסקה על-ידי האם עוד קודם למועד בו אושר הסכם הגירושין בין הצדדים, כך שאין בעצם העסקתה כדי להעיד כי יכולתה הכלכלית של האם והכנסותיה גדלו מאז אושר ההסכם. האם בתביעתה שלה אינה מכחישה כי היא מתנהלת ברמת חיים גבוהה בביתה. המבקש אינו מכחיש טענות אלו של האם וגם אינו טוען שהוצאותיה הן בשיעור גבוה יותר מזה שתיארה. טענתו היא כי יש לחשב את הוצאות אחזקת המדור בבית האם ביחס להוצאות סבירות שכן ההוצאות בבית האם הן חריגות ואינן סבירות נוכח הונה הרב. מכאן, מה הרלוונטיות של עדות המטפלת לצורך הוכחת רמת החיים בבית האם, בנסיבות בהן המבקש אינו חולק על שיעור ההוצאות שפירטה ואף תמכה באסמכתאות.
בנוסף לאמור נקבע כי ביהמ"ש קמא לא קבע דבר באשר לשאלות אותן רשאי יהיה המבקש לחקור את האם לכשתעלה על דוכן העדים -לא בקשר למקורות הכנסותיה ולא בכלל. מכאן שככל שבמהלך העדות תעלה שאלה לה תתנגד האם להשיב יכריע ביהמ"ש קמא בהתנגדות כטוב שכלו. זאת ועוד, ביהמ"ש קמא לא סתם את הגולל על העדת המטפלת וציין בסיפת החלטתו כי ככל שבדיון יעלה צורך אמיתי וממשי להעדתה, הוא ייעתר לכך.
לאור האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחתה.
המבקש יוצג ע"י עו״ד רונית מר; ב"כ המשיבה לא צוין
רמ"ש 39890-09-20
