בית משפט לענייני משפחה קיבל התנגדות לקיום צוואה שהגישו בני משפחתו של מנוח שהותיר בצוואתו את כלל נכסיו לעורך דינו. נקבע כי הצוואה בטלה משום שנעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת.
במרכז ההליך ניצבת השאלה מה דינה של צוואה שהניח אחריו פלוני ובה ציווה מלוא עיזבונו לעורך דינו, תוך נישול שארי בשרו ממנו- כאשר הזוכה עפ"י הצוואה מבקש לקיימה בעוד ילדיו של המנוח מתנגדים לכך.
הנתבעים 1-4 (להלן: "ילדי המנוח") הם ילדיו של המנוח אשר הלך לעולמו בחודש פברואר 2018 בהיותו כבן 74 שנים. במועד פטירתו היה המנוח נשוי לנתבעת 5 (להלן: "פרודתו") אם ילדי המנוח, אולם חי בנפרד ממנה משך שנים הרבה. מאז שנת 1999 לערך ועד פרידתם בשלהי שנת 2015 ניהל המנוח מערכת יחסים זוגית. התובע, עו"ד במקצועו, שימש כבא כוחו של המנוח בהליכים המשפטיים שהתנהלו בפני המשקם ונסובו סביב חובות שרבצו על המשק החקלאי אשר המנוח ובת זוגו הנוכחית החזיקו בזכויות בו ובהליכים שהתנהלו בינו ובין פרודתו בבית משפט. לא היה קשר משפחתי בין המנוח ועוה"ד. בחודש מרץ 2016 חתם המנוח בפני נוטריונית על צוואה אשר גם נערכה על ידה (להלן: "עורכת הצוואה"), על פיה הנחיל מלוא רכושו, לעוה"ד, בא כוחו כאמור. בחלוף פחות משנתיים ימים מאז, הלך המנוח לעולמו. בחודש מרץ 2018 פנה עוה"ד לרשם לענייני ירושה והגיש בקשה לצו קיום צוואה, ומשהוגשה התנגדות לבקשתו ע"י בניו של המנוח, הועברו ההליכים לבירור בפני בית משפט לענייני משפחה ואוחדו עם הבקשה למינוי מנהל עיזבון.
לטענת ילדי המנוח יחסי המנוח ועוה"ד היו יחסים מובהקים של עו"ד-לקוח, ועוה"ד ניצל לרעה מעמדו ותפקידו כב"כ המנוח, ואף ניצל התלות והאמון של המנוח בו ואת העובדה שמערכת היחסים אשר שררה בינו לבינם הייתה קשה וכאובה, על מנת לגרום למנוח לצוות לו את מלוא רכושו. בנוסף, עורכת הצוואה, בפניה גם נחתמה על ידי המנוח, היא חברתו של עוה"ד, ומשרדיהם שכנו בסמוך זה לזה. עוד נטען כי מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט עולה בבירור, כי בעודו בחיים הלין המנוח על כך שעוה"ד נטל ממנו את כספו ועל חששו מפניו. יתרה מכך, במועד עריכת הצוואה לא היה המנוח צלול, מצבו הנפשי והפיזי היה ירוד והוא סבל מבדידות. כל אלה יצרו תלות משמעותית שלו בעוה"ד, המקימה חזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת שהופעלה עליו.
בתשובה להתנגדות נטען כי מערכת היחסים ששררה בין עוה"ד ובין המנוח בימי חייו לא נשאה אופי של יחסי עו"ד-לקוח אלא של יחסים קרובים כשל אב ובן, משום שבני משפחת המנוח הפנו לו עורף, התנכרו לו ונידו אותו משך 20 שנה לערך. המנוח לא רצה להוריש מאום למי מבני משפחתו, ולראייה, גם במסגרת הצוואה הקודמת שנערכה על ידו בשנת 2012 הוא ציווה את מלוא רכושו לבת זוגו ולבתה. עוה"ד סייע רבות בידי המנוח, דאג לו למקום מגורים, העביר לידיו מעת לעת כספים ואף ייצג אותו ללא תמורה בהליכים המשפטיים שנוהלו בינו ובין פרודתו ובהליכים המשפטיים שנוהלו בפני המשקם. לטענתו, התמורה היחידה שהתקבלה בידו בגין ייצוג המנוח היה שכר טרחה בכובעו ככונס נכסים, אשר ממילא לא נלקח מהמנוח היות ששכר הטרחה חולק בסופו של יום בין שלושה תחת שני כונסי נכסים.
כב' השופטת פ' גילת כהן פסקה
השאלה שבלבת ההכרעה דנא היא האם הצוואה שלפנינו נעשתה ע"י המנוח תחת השפעה בלתי הוגנת של עוה"ד עליו, שהיא פרי התלות שהייתה לו בו, אם לאו. הסיטואציה הינה רגישה ועדינה שכן מדובר בצוואה שנערכה בפני רשות, על כל המשתמע מכך, והנהנה היחיד על פיה הוא פרקליט, העוסק גם בדיני ירושה ובקי ברזי הדין, עת מעצם טיבן של הטענות שבבסיס ההתנגדות לקיומה יש כדי להטיל דופי בו ובפועלו. על שום כך נעשו ע"י בית המשפט ניסיונות רבים להביא הצדדים לפשרה אשר תייתר הצורך בהכרעה בהליך, אשר מטבע הדברים תהא בינארית, ותקפל בתוכה ממצאים שבעובדה ובמהימנות, אולם למרבה הצער, הם לא נשאו פרי. נפסק כי כלל ידוע שיש להגשים את רצון המצווה, ובלבד שלא נפל בו פגם. המחוקק העניק משקל רב לזכותו של אדם לקבוע גורל נכסיו לאחר פטירתו, גם תוך הדרת יורשיו על פי דין מזכויותיהם כיורשים. כיבוד רצונו של המת הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי המעוגנת בכבודו של האדם וזכות האדם לעשות כאוות נפשו בנכסיו גם לאחר פטירתו הפכה לזכות קניין חוקתית. משכך, תכלית דין הצוואות בכלל ודיני פרשנות הצוואה בפרט, היא להגשים את רצון המצווה.
עוד נקבע כי מערכת היחסים של המנוח עם פרודתו ועם ילדיו גם בעת עשיית הצוואה, הייתה מורכבת וקשה, לוותה באלימות מילולית ופיזית, והובילה בסופו של יום לנתק מוחלט בין המנוח ובנותיו. גם הקשר בינו ובין בניו, היה טעון ומרוחק. בנוסף, חודשים ספורים לפני עשיית הצוואה באה אל קצה מערכת היחסים של המנוח ושל בת זוגו, למענה הוא נטש את רעייתו ואת ילדיו, והפרידה יסרה את נפשו והכבידה עליה מאד. נוכח מצבו הקשה, פיתח המנוח תלות ממשית בבא כוחו, והתנהל כאילו אין בחייו עוד איש זולתו. זאת ועוד, בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, העמיקה תלותו של המנוח בעוה"ד, שעה שלאחר הפרידה מבת זוגו הוא נותר ללא קורת גג, ועוה"ד העמיד לרשותו את דירת מגוריו ואף סייע לו כלכלית, לרבות במימון ברכישת רכב. זאת עוד ובנוסף, מלוא חלקו של המנוח בתמורה שנתקבלה ממכירת הזכויות במשק (במסגרת ההליך שהתקיים בפני המשקם) הוחזק בעת ההיא בידי כונסי הנכסים, וביניהם עוה"ד.
בהמשך אמור נפסק כי למנוח הייתה תלות נפשית עמוקה ומקיפה בעוה"ד, מושג התלות אינו מתמצה בתלות פיזית בלבד, ויכול שבנסיבות מסוימות אדם יפתח תלות נפשית, רגשית או אינטימית באחר, אשר השלכותיהן על הליך קבלת ההחלטות שלו אינן שונות מאלו שמקורן בתלות פיזית. באשר למבחן הקרבה הרגשית, עוה"ד, אשר נטל הראיה רובץ לפתחו, לא זימן לעדות עדים כדי לתמוך בגרסתו כי לא הייתה למנוח כל תלות בו, וכי הולדת הצוואה היא בטיב הקשר ביניהם וברצון המנוח לגמול לו על הסיוע שהעניק לו. אי הבאת עד רלוונטי נזקפת לחובת בעל הדין שנמנע מהבאתו, ומקימה החזקה, כי אילו נשמעה עדותו היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. זאת ועוד, משכה הקצר של ההיכרות בין השניים שומטת, למעשה, הקרקע תחת טענת עוה"ד, כי נכון למועד עשיית הצוואה הקשר בינו ובין המנוח היה כה קרוב ועז, עד כי הוא החליט להנחיל לו את מלוא רכושו. בנוסף, מתמלול שיחה עם המנוח עולה, כי בחלק הארי שלה אין המנוח מדבר על עוה"ד כעל חבר או בן, אלא מדבר בו סרה, חושד בו, מטיל דופי בהתנהלותו וחש לכוד במערכת היחסים עמו.
לאור האמור נקבע כי לא עלה בידי התובע להוכיח שהקשר אשר נרקם בינו ובין המנוח היה כה קרוב ומיוחד, עד כדי שהמנוח יצווה לו את מלוא נכסיו. עוד נפסק כי ההבחנה בין השפעה לגיטימית ובין השפעה בלתי הוגנת היא ערכית, ומערכת היחסים עו"ד- לקוח מטבע הדברים מאופיינת באמון ובתלות של הלקוח בעורך הדין והם אינהרנטיים לה. על שום כך ומכוח חובת הנאמנות שלו כלפיו, על עורך הדין לשים את טובת הלקוח מעל לכל, לפעול בהתאם לאינטרסים שלו, ולהימנע ממצב של ניגוד עניינים בינם ובין האינטרסים האישיים שלו. על רקע הנסיבות במקרה דנא עובר נטל הראיה אל כתפי עוה"ד, המבקש את קיום הצוואה ומשלא הרימה, לא עלה בידו לסתור החזקה בדבר קיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת.
לא זו אף זו נפסק כי המנוח לא הבין די הצורך את משמעות הצוואה עליה חתם, וכי ברקע עמדו הסכמות או הבנות בינו ובין עוה"ד, כך לפחות מנקודת המבט שלו, בכל הנוגע לכספו שהוחזק בידי עוה"ד ולשימוש שנעשה על ידו בדירת התובע ומשכך בשעת עשייתה לא ידע המנוח להבחין בטיבה של הצוואה, וכי אין היא משקפת את רצונו ואת כוונתו.
לאור האמור לעיל, ההתנגדות למתן צו לקיום הצוואה התקבלה. נקבע כי עוה"ד יישא בהוצאותיהם של ילדי המנוח בסך של 7,500 ₪.
עוה"ד (התובע) יוצג ע"י ב"כ עו"ד דן מלכיאלי; הנתבעים יוצגו ע"י ב"כ עו"ד אברהם שמש
ת"ע 27964-04-18
