בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישה אישה שעברה ניתוח פלסטי על ההחלטה לדחות את תביעתה לפיצויים בגין רשלנות רפואית. נקבע כי אין בכוחו של אזמל המנתח לחולל ניסים, וחוסר ההלימה בין ציפיותיה הלא מציאותיות של האישה, בת 76 בזמן הניתוח, לבין התוצאות הראליות הניתנות להשגה ע"י המנתח, יהא מוכשר ככל שיהא - אינו ראיה לקיומה של רשלנות.
עסקינן בערעור על ההחלטה לדחות את תביעת המערערת לפיצוי בגין רשלנות רפואית שהוגשה נגד המנתח הפלסטי שניתח אותה (להלן: "המנתח"). המערערת טענה לרשלנות בניתוח, לאי מתן המידע ההסברים הנדרשים, ולנזקים פלסטיים, נפשיים, גרד בפנים וצפצופים באוזניים שנגרמו לה בעקבות הניתוח הכושל. המערערת תמכה תביעתה בחוות דעת רפואית. בין יתר הטענות שהעלתה המערערת היא הלינה על שלא ניתנו לה המידע וההסברים הנדרשים טרם הניתוח; וכי בסמוך לפני עריכתו כמו גם לאחריו כלל לא פגשה במנתח.
בית משפט קמא העדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם המנתח על פני חוות דעתו של המומחה מטעם המערערת שבית משפט קמא מצא בה "פגמים לא מעטים", וקבע כי "לא הוכחה התרשלות כלשהי בביצוע הניתוח", וכי אכזבת המערערת מתוצאות הניתוח נובעת מ"חוסר הלימה בין ציפיות התובעת מהניתוח לבין התוצאות הסופיות של הניתוח".
במסגרת הערעור דנן טענה המערערת כי הניתוח "לא הביא את התוצאות המקוות"; כי מי שניתח אותה לא היה המנתח; כי לא פגשה במנתח; כי לא קבלה את ההסברים הנדרשים; וכי נוכח המחדל בתעודת השחרור – העדר חתימת המנתח – וליקויים שנפלו במסמכים נוספים, היה מקום, לפי הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, להעביר את נטל הוכחת אי ההתרשלות אל כתפי המנתח. המנתח מצדו סמך את ידו על פסק הדין שניתן ע"י ביהמ"ש קמא.
כב' השופטת י' שבח פסקה
הערעור שהוגש ע"י המערערת, כמו גם עיקרי הטיעון מטעמה, מתעלמים לחלוטין מההליך שהתנהל בבית קמא, כלא היה, מהעדויות ומהראיות שהוגשו במהלכו, שלא לומר שהטענות נוגדות ממצאי עובדה מובהקים שנקבעו ע"י בית משפט קמא, שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם אלא במקרים חריגים שענייננו אינו נמנה עליהם. המערערת לא הגישה תיק מוצגים מטעמה, ולבד מטיעונים כלליים, לא הפנתה לראיה כלשהי, או לעדות מסוימת, התומכות בהשגותיה. ממצאו של בית משפט קמא לפיו המערערת קבלה "הסברים כנדרש אודות אופי הניתוח, היקפו ותוצאותיו המצופות" ולפיו "הראיות מצביעות על כך שהמערערת קיבלה הסברים מקיפים על טיב ההליך והיקפו מספר פעמים בטרם ביצוע הניתוח" - אינו נעוץ רק בשיקולי מהימנות ובמתן אמון בעדות המנתח, אלא שהוא אך מתבקש משורה ארוכה של מסמכים עליהם חתמה המערערת טרם הניתוח, הכוללים הסברים מדויקים אודות הניתוח האמור להיערך, הסיכונים הכרוכים בו, התוצאות המקוות, אף התוצאות שלא תתקבלנה.
עוד נקבע כי המערערת גם לא הביאה שמץ של ראיה להוכחת טענתה כי לא המנתח ביצע את הניתוח, וטענת המנתח לפיה מדובר בהאשמה חסרת שחר- לא נסתרה. יתר על כן נקבע כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהחלטתה של הערכאה המבררת להעדיף חוות דעת של מומחה מקצועי אחד על פני רעותה, להוציא מקרים חריגים שבהם נראה כי ההעדפה אינה מבוססת על פניה או כי נפל בה פגם מהותי היורד לשורשם של דברים. ענייננו אינו נמנה על אותם מקרים חריגים.
זאת ועוד נפסק כי המומחה מטעם המערערת העניק למערערת נכויות בתחום צפצופי אזניים ואקזמה בפנים, אף שאינו מומחה בתחומים אלו, ולא יכול היה להצביע על קשר בין הניתוח לבין התופעות לעיל. בנוסף המומחה מטעם המערערת מתח ביקורת על הקמטים העמוקים שנותרו בפניה של המערערת לאחר הניתוח, עת אך הגיוני הסברו של המומחה מטעם המנצח באשר למגבלות ניתוח המיני ליפט שאינו יכול להעלים קמטי הבעה עמוקים שנחרצו בעור פניה של אשה בת 76.
בית המשפט המחוזי הוסיף והדגיש כי אין בכוחו של איזמל המנתח לחולל ניסים, וחוסר ההלימה בין ציפיותיה הלא מציאותיות של המערערת, בת 76 בזמן הניתוח, לבין התוצאות הראליות הניתנות להשגה ע"י המנתח, יהא מוכשר ככל שיהא - אינו ראיה לקיומה של רשלנות.
לאור האמור לעיל הערעור נדחה.
המערערת יוצגה ע"י עו"ד אסף נוי; המשיב יוצג ע"י עו"ד טל סיץ
ע"א 21360-10-19
