בית המשפט לענייני משפחה דחה את התנגדותו של בן לקיים צוואת אימו המנוחה בטענה כי היא נחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת של אחותו. נקבע כי חזקה היא שצוואה נעשתה על פי רצונו החופשי של המצווה, ועל המבקש לסתור חזקה זו לשאת בנטל הוכחה כבד ובמקרה דנן לא עלה בידי הבן להוכיח שצוואת אימו לא נעשתה מרצונה החופשי.
עו"ד שוש גבע
במרכזו של ההליך פסק דין הדן בשאלה האם לפסול צוואה. הצדדים הינם אחים, ילדיה של המנוחה, האחת הגישה בקשה לקיום הצוואה והשני הגיש התנגדות לאותה צוואה. המנוחה עשתה צוואה בעדים- האחת, עו"ד עורכת הצוואה והשני עו"ד נוסף, בצוואתה הורישה המנוחה את מלוא זכויותיה בדירה על תכולתה לבתה (להלן גם: "האחות") ואילו לבנה הורישה את מלוא הכספים שהיו ברשותה במועד פטירתה. הבת הגישה בקשה למתן צו לקיום הצוואה והבן הגיש התנגדות למתן הצו.
לטענת הבן הצוואה נחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת של אחותו על המנוחה. לשיטתו, המנוחה הייתה תלויה באופן מוחלט באחותו, מנטלית וכספית, והאחרונה ניצלה תלות זו, הבריחה כספים מחשבון הבנק של המנוחה, ויצרה כלפיה מצג שווא בעניין מצבה הפיננסי. בנוסף, המנוחה לא הבינה תוכן הצוואה עליה חתמה, שעה שהיא נערכה בשפה העברית, בה לא שלטה כלל ואותה לא הבינה. עוד נטען כי האחות שכנעה אותו להסתלק מעיזבון אביהם המנוח לטובת המנוחה, וכעת הוא מבין הוא שמדובר היה במזימה שלה לצורך קבלת מלוא הזכויות בדירה.
האחות טענה מצדה כי אמה המנוחה אמנם סבלה מבעיות בריאות שונות, אולם הן לא פגעו ביכולתה הקוגניטיבית או בכשרותה לצוות וכי המנוחה הייתה צלולה לחלוטין עד ימי חייה האחרונים. המנוחה ניהלה אורח חיים אקטיבי ועתיר עיסוקים אינטלקטואליים ובתוך כך קריאת ספרים ופתרון תשבצים. היא ניהלה בעצמה את ענייניה הפיננסיים ונהנתה מחיי חברה מלאים ומגוונים. עוד נטען כי המנוחה ערכה צוואה מוקדמת בכתב יד בשפה הרוסית הזהה בתוכנה לצוואה נושא הדיון. יתרה מזאת, לא הייתה כלל השפעה בלי הוגנת על המנוחה, אשר הייתה צלולה, כשירה, עצמאית ונעדרת כל תלות במאן דהוא במועד עשיית הצוואה.
הגם שלדעת בית המשפט לענייני משפחה על יסוד המסמכים הרפואיים האמורים לא נמצאה, על פניו, אינדיקציה לקיומם של כשלים קוגניטיביים מהם סבלה המנוחה במועד עשיית הצוואה, ועל מנת לאפשר לבן להוכיח טענותיו וליתן לו יומו, הורה בית המשפט על מינוי מומחה מטעמו לצורך בחינת כשרותה של המנוחה.
כב' השופטת פ' גילת כהן קבעה כי כלל ידוע בשיטתנו הוא שיש להגשים את רצון המצווה ובלבד שלא נפל בו פגם. המחוקק העניק משקל רב לזכותו של אדם לקבוע גורל נכסיו לאחר פטירתו, גם תוך הדרת יורשיו על פי דין מזכויותיהם כיורשים. כיבוד רצונו של המת הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של האדם וזכות האדם לעשות כאוות נפשו בנכסיו גם לאחר פטירתו הפכה לזכות קניין חוקתית.
עם זאת, נקבע, כי צוואה שנעשתה ע"י מי שאינו כשיר לצוות (קטין, פסול דין או אדם שבשעת עשיית הצוואה לא ידע להבחין בטיבה) – בטלה. יתר על כן, נקבע כי הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה. אולם בטלות צוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת אינה דבר של מה בכך. על המבקש לפסול צוואה בעילה זו מוטל נטל כבד מאד, שהרי אין המדובר בהשפעה סתם, כי אם בהשפעה בלתי הוגנת, ועל מנת להוכיחה נדרשות ראיות כבדות משקל. חזקה היא שצוואה נעשתה על פי רצונו החופשי של המצווה, והגם שניתן לסתור אותה, נדרשת לכך, כאמור, תשתית ראייתית מוצקה ומבוססת. בית המשפט העליון קבע בפסיקתו ארבע אבני בוחן לצורך בחינת קיומה או שלילתה של השפעה בלתי הוגנת על המצווה: תלות ועצמאות, תלות וסיוע, קשרי המצווה עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה.
מן הכלל אל הפרט נפסק כי הבן לא עמד בנטל ההוכחה הכבד על המבקש לפסול צוואה. טענותיו בעניין העדר תפקוד עצמאי של המנוחה עד כדי פיתוח תלות באחותו מבחינה רפואית וכלכלית, לא הוכחו כלל. המנוחה הייתה עצמאית מאוד בתפקודה ופעילה, והיא ביצעה פעולות יומיומיות רבות בלא כל צורך בסיוע, חרף גילה המתקדם. המנוחה הייתה עצמאית גם בכל הנוגע לענייניה הפיננסיים, ובתוך כך שלטה ביד רמה בניהול כספה. עוד נקבע כי בהקשר בו עסקינן התלות אשר ההלכה הפסוקה מדברת בה היא תלות מקיפה, יסודית ומוחלטת, ולמצער כמעט מוחלטת עד כדי אובדן חופש הבחירה של המצווה, ואין זה המקרה שלפנינו כלל ועיקר. זאת ועוד, בנסיבות המקרה דנא ועל יסוד התשתית הראייתית נקבע כי לא הוכח כלל שהמנוחה הייתה תלויה באחות בשום צורה ובשום אופן וכן לא הוכח שהמנוחה הייתה מבודדת חברתית, כי אם בדיוק ההיפך ,במועד עשיית הצוואה ואף לאחריו המנוחה ניהלה המנוחה חיי חברה ותרבות פעילים.
יתרה מכך נקבע, כי האחות לא נטלה כלל חלק בעריכת הצוואה, וודאי שלא באופן שיש בו להביא לבטלותה. יתרה מכך, נקבע כי עדות עורכת הצוואה הייתה מהימנה, קוהרנטית וסדורה וכי בכל הנוגע לעריכת צוואות היא פועלת עפ"י פרקטיקה קבועה וברורה, ולא נמצא במקרה דנא, רבב בהתנהלותה. נפסק כי טענות הבן בעניין נסיבות עריכתה של הצוואה מבוססות על הנחות והשערות בלבד, ולא על ראיות ומשכך, הוא לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח שהצוואה נעשתה ע"י המנוחה תחת השפעה בלתי הוגנת.
לא זו אף זו נפסק כי טענות הבן לפיהן אין זה הגיוני כי המנוחה תעשה צוואה על פיה חלוקת עיזבונה בין הצדדים תהא כה בלתי שוויונית, דינן להידחות. נקבע כי אפילו הצהירה בעבר המנוחה, כי אין היא רואה בעין יפה חלוקה בלתי שוויונית של עיזבון, רשאית הייתה לשנות דעתה. יתרה מכך, כאשר נדרש בית המשפט להכריע בסכסוכי ירושה ולבחון כשרותה של צוואה, אין זה מתפקידו לשפוט מוסרית את המצווה ולהעמיד תחת שבט ביקורתו את שיקול הדעת שלו עת בחר להנחיל רכושו כך או אחרת. בית המשפט אינו מבקש להתאים את רצון המצווה לאמות המוסר שלו ולתפיסת עולמו או לאינטרס של יורש כזה או אחר. תפקידו של בית המשפט מתמצה בבחינת השאלה האם הצוואה משקפת ומבטאת את רצונו האמיתי של המצווה והאם רצונו היה חופשי ומלא, כשהוא נקי מלחצים ומהשפעות של מאן דהוא, הא ותו לא. ההתנגדות נשענת על השערות, הנחות ותחושות בטן של הבן, ולא על קרקע מוצקה. ביחס לאף אחת מן העילות שנמנו על ידו לא עלה ביד הבן להרים הנטל המוטל עליו, ולא הוכח על ידו כי הצוואה פסולה או דינה להתבטל, על כן דין ההתנגדות להידחות.
לאור האמור לעיל, ההתנגדות לקיום הצוואה נדחתה. נקבע כי בנה של המנוחה יישא בהוצאות אחותו בסך 15,000 ₪.
התובעת יוצגה ע"י עו"ד אלכסנדר שמרלינג; הנתבע יוצג ע"י עו"ד איליה וייסברג
ת"ע 28872-04-18
