אנו אולי נוהגים לקרוא להם "עובדים זרים" אך ייתכן שבפועל אותם עובדים הם כבר למעשה "תושבי ישראל", וככאלו הם זכאים לכל הזכויות שלהן זכאים כלל תושבי ישראל לרבות לעניין דיני המס וביטוח לאומי.
כך חזר וקבע בית המשפט העליון ביום 22.6.2014 בעניין קו לעובד (בג"צ 1105/06 קו לעובד נגד שר הרווחה, שר הבריאות, שר האוצר, שר הפנים, ועדת העבודה והרווחה של הכנסת והמוסד לביטוח לאומי). בית המשפט קבע כי יש להחיל את חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: "חוק ביטוח בריאות") גם על עובדי סיעוד זרים.
עניינה של העתירה היה בבקשת העותרים לחייב את שר הבריאות ושר הרווחה להתקין תקנות למען עובדים זרים שלהם זיקה חזקה לישראל, אשר יעניקו להם זכויות על פי חוק ביטוח בריאות ומכוח חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי").
בית המשפט סקר ביריעה רחבה את התופעה של העסקת עובדים זרים בענפי משק שונים. העובדים הזרים הובאו לישראל לעסוק בענפי משק שבהם הורגש מחסור בכוח אדם ישראלי, וכן בשל עלות העסקתם הזולה יחסית בהשוואה לעלות העסקתו של עובד ישראלי.
העתירה התמקדה בעובדי סיעוד אשר נשארים בישראל לתקופות של שנים ארוכות, היות שניתן להאריך את שהותו של עובד הסיעוד לצורך מתן טיפול סיעודי לאותו מטופל לתקופות נוספות, ללא הגבלת זמן של התקופה הכוללת.
פסקי דין אחרים שניתנו בעניין זכויות עובדים זרים נגעו בעיקר לתנאי רישיון העבודה שלהם בישראל ולזכותם להמשיך לשהות בישראל ולהתפרנס בה. כך, בעניין קו לעובד הראשון נידון "הסדר הכבילה למעסיק", שהתנה את רישיון הישיבה הניתן לעובד זר בהעסקתו אצל המעסיק המסוים שהזמינו. מטרתו של הסדר זה הייתה פיקוח על כניסת עובדים זרים לישראל ושהייתם בתחומה. הסדר זה בוטל על ידי בית המשפט בהיותו פוגע בזכויות יסוד באופן בלתי מידתי.
הגדרת תושב בחוק ביטוח בריאות מפנה להגדרת תושב בחוק הביטוח הלאומי, והיא מגדירה תושבות על דרך השלילה. לענייננו רלוונטי סעיף 2א(ב)(3):
"2א. מי שאינו תושב לעניין החוק
(ב) לעניין חוק זה לא יראו כתושב ישראל, בין השאר, כל אחד מאלה:
(3) מי שבידו אשרה ורישיון לישיבת ביקור מסוג ב/1, ב/2, ב/3 או ב/4, לפי תקנה 5 בתקנות הכניסה".
הגדרה זו מחריגה למעשה באופן כולל את העובדים הזרים מאפשרות להכיר בהם כתושבים, ולפיכך מזכאות לזכויות לפי חוק ביטוח בריאות וחוק הביטוח הלאומי אשר מותנות בתושבות. זאת ללא תלות במשך שהותם של העובדים הזרים בישראל ולזיקות שונות שיש להם כלפיה.
פסיקת בתי הדין לעבודה ובית משפט זה קבעה כי "תושב" הוא אדם המצוי בישראל שלא כתייר ולא באופן ארעי, מרכז חייו בישראל ומרב הזיקות בעניינו הן לישראל [עניין סנוקה, בעמ' 84; עב"ל (ארצי) 344-09 חלאק]. נדרשת זיקה יציבה בין המבוטח למדינה שאין בה מהזמניות, ואשר יוצרת מחויבות של החברה כלפי המבוטח בתחום הביטחון הסוציאלי. קביעה זו נעשית על בסיס עובדתי ובחינת מכלול הנסיבות הנוגעות לאותו אדם. המרכיב הדומיננטי בבחינה זו הוא אובייקטיבי, אם כי ניתן לעתים משקל מסוים גם לרכיב הסובייקטיבי.
מבחינת הקריטריונים שבהם משתמשים בתי הדין לעבודה לצורך קביעת תושבות, עולה כי אחד הסימנים העיקריים והיסודיים להיותו של אדם "תושב" הוא מקום מגוריו בפועל. נסיבות רלוונטיות נוספות הן בעלות בנדל"ן; קבלת רישיון עבודה קבוע; עבודה במקום קבוע במשך פרק זמן משמעותי; קשרים כלכליים כגון בעלות ברכב, חשבונות בנק פעילים וחסכונות; זכאות לאזרחות וקבלת זכויות ממדינות אחרות; מקום מגורי המשפחה, בן הזוג והילדים; חיי הקהילה של הטוען לתושבות ותרומתו לקהילה; שפתו וכדומה.
הגדרות אלו דומות ולמעשה זהות להגדרות שנקבעו בפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 ובפסיקה להגדרת "תושב". מכאן כי אין מניעה לראות בעובדים זרים שישתקעו הלכה למעשה בישראל, כגון עובדים אריתריאים ואחרים, כעובדים הזכאים לכל זכויות המיסוי והביטוח הלאומי אשר להן זכאים כלל תושבי ישראל, ואין לראות בהם "עובדים זרים" לעניין חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003, הקובע היטל על עובדים זרים.
