לטעמו של הכותב יש לשים סוף לכוחניות ולדורסנות של ההסתדרות הכללית החדשה
מהו מונופול?
חוק ההגבלים העסקיים מגדיר מונופול כמי שיש לו יותר מ-50% מנתח השוק בענף שבו הוא פועל. במקרים קיצוניים מונופול הוא גם מי שפועל באופן בלעדי בשוק, ללא כל מתחרים. זה בדיוק המצב במונופולים המוחלטים בבעלות המדינה – שכן לאזרחי המדינה אין שום אופציה לקבל את השירות במקום אחר. אי אפשר להנפיק דרכון אלא במשרד הפנים. אי אפשר לקבל לבתינו מים, אלא באמצעות חברת המים הלאומית - מקורות.
כדי שמונופולים בשוק הפרטי לא ינצלו את מעמדם לרעה, קיימת למדינה סמכות בחוק ההגבלים העסקיים להתערב ולהטיל הוראות המגבילות את פעילותו של המונופול, לא לאשר הקמת מונופול (למשל, באמצעות מיזוג) וגם לפרק את המונופול.
האם הסתדרות העובדים הכללית החדשה היא מונופול בעולם העבודה? אם התשובה לכך חיובית, מהן ההשלכות של קביעה זו? כיצד אנו פועלים למנוע שימוש לרעה בכוח של ארגוני העובדים, כדי שהמשק והכלכלה לא יינזקו?
חוק ההגבלים העסקיים נוגע בקצרה בארגוני עובדים וקובע בזו הלשון:
הסדרים שאינם הסדרים כובלים - חוק הגבלים עסקים תשמ"ח 1988
3. על אף האמור בסעיף 2, לא ייחשבו כהסדרים כובלים ההסדרים הבאים:...
(9) הסדר שארגון עובדים או ארגון מעבידים צד לו וכל כבילותיו נוגעות להעסקתם של עובדים ולתנאי העבודה.
הסתדרות העובדים הכללית החדשה היא נכון להיום ארגון העובדים הגדול ביותר בישראל. היא מעורבת באופן ישיר ומשמעותי בכלכלת מדינת ישראל. באופן היסטורי, מרבית המגזר הציבורי מאורגן בהסכמים קיבוציים שההסתדרות הכללית חתומה עליהם.
המציאות מלמדת כי לא ניתן לבצע שום מהלך כלכלי משמעותי ושום רפורמה אמיתית במגזר הציבורי ללא הסכמה של ההסתדרות. הסכמה משמעותה, על פי רוב, תשלום לעובדים בגין ההסכמה לשינויים. בשנים האחרונות אנו עדים למגמה של התארגנויות גם במגזר הפרטי בישראל בגיבוי של בתי הדין לעבודה. כולנו נהנים היום ממחירים נמוכים בענף הסלולר בשל הרפורמה של מי שמכהן היום כשר האוצר, משה כחלון, אבל קשה לדמיין שהרפורמה הזו הייתה עוברת היום, שכן עובדי רשתות הסלולר התארגנו והסכמים קיבוציים נחתמו בכל אחת מהחברות הגדולות בענף. הכרזה על רפורמה כיום הייתה מובילה להכרזה על סכסוך עבודה, שקרוב לוודאי הייתה שוחקת את הרפורמה עד דק.
זכור לכולם פסק הדין בעניין פלאפון שמהווה דגל שחור עבור המעסיקים. פסק הדין קבע כי בשלב התארגנות ראשונית של עובדים, המעסיק מנוע מלומר את עמדתו. גם אם מדובר בדברים שאינם נכונים וגם אם למעסיק חשוב להבהיר לעובדים מידע מבלי להפעיל עליהם לחץ, הוכרע בפסק הדין שהמעסיק צריך לשים פלסטר על הפה ולשתוק.
בג"ץ בזק שרטט את הקווים הכללים של המותר והאסור כאשר המדינה מחליטה על רפורמות מבניות וקבע כי על עצם ההחלטה אין לעובדים זכות לשבות. לא ייתכן שהעובדים יטילו וטו על החלטות שאמורות להיטיב עם הציבור. ממשלה נבחרת כדי לשלוט וכדי לנסות לשפר את המצב של אזרחי המדינה בכללותם ולא יעלה על הדעת שבשל העובדה שהעובדים יושבים על השלטר ומחזיקים את כולנו במקום רגיש מאוד, רפורמות יישארו נעולות במגירה ולא ייצאו אל הפועל. מן העבר השני נקבע באותו פסק דין שעל ההשלכות של הרפורמה על זכויות העובדים יש לנהל משא ומתן.
ההסתדרות הכללית מנסה בשנים האחרונות למתוח את גבולות השביתה במסגרת מה שידוע כ"שביתת הזדהות". בשביתה כזו, עובדים של מעסיק אחד שובתים לא בשל הרעה או פגיעה בתנאים שלהם, אלא בשל הזדהות עם פגיעה, לכאורה, בתנאים של עובדים במקום עבודה אחר. על פי ההלכה שביתה כזו צריכה להיות קצרה ביותר.
ואולם ההסתדרות מנסה להרחיב את הגזרה כל הזמן. בזמן המשבר שהיה בחברת כימיקלים לישראל ביקשה ההסתדרות להשבית את כל דרום המדינה. בכל הכבוד הראוי, מדוע מעסיק, שאין לו כל השפעה על הסכסוך במקום עבודה אחר, צריך להיפגע ממאבק שמתנהל במקום עבודה אחר? מי יפצה אותו על הנזקים שנגרמים לו כתוצאה מהשביתה שמתקיימת בשעריו?
אף אחד לא כופר בחשיבותה של השביתה, אבל היא לא ערך עליון המנצח תמיד בכל התנגשות בין זכויות. שביתה צריכה להיות נשק יום הדין, למקרים שבהם באמת כלו כל הקיצין, אחרת אנחנו מוזילים את מעמד השביתה.
לצערי, בתי הדין לעבודה נותנים רוח גבית להתנהלות של ההסתדרות בשורה של פסיקות. דומה כי גם בית המשפט העליון הבין שבית הדין לעבודה הרחיק לכת ובמספר אמירות במסגרת דיון בבג"ץ בעניין הרפורמה בחברת החשמל, רמז שבכוונתו לעצב מחדש את הכללים סביב השביתות.
אמירות אלו הספיקו ליו"ר ההסתדרות כדי לבצע התקפלות מפוארת ולחסל את הצעדים הארגוניים שננקטו, רגע לפני שבית המשפט העליון עושה סדר מחדש, באופן שלא ייטיב עם ארגוני העובדים. חבל שראש הממשלה נכנע ללחצים שהופעלו עליו ונתן יד לעסקה של שר האוצר ויו"ר ההסתדרות, שמנעה הכרעה שיפוטית של האינסטנציה המשפטית הגבוהה ביותר בארץ בישראל. בבתי הדין לעבודה יש להסתדרות מרחב תמרון הרבה יותר גדול, הרבה יותר הבנה וסימפטיה.די אם נציין את דברי נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות בדיון המקדמי בבית המשפט העליון בעניין חברת החשמל: "שאולי הגיע הזמן לשנות את חוקי העבודה בישראל".
נותר לנו רק להצר על כך שהמדינה התקפלה ולא הלכה עם העתירה הזו עד הסוף, שהייתה משרטטת מחדש את גבולות המותר והאסור בשביתות במשק.
האבסורד הגדול הוא שבבתי הדין לעבודה זוכים להגנה דווקא הוועדים הגדולים והחזקים ביותר במשק. אלה שמשתכרים, על פי דו"ח של משרד האוצר משכורות שרבים בשוק הפרטי היו רק חולמים להרוויח. על זכויות העובדים עם הפריבילגיות הכי גדולות שיש בישראל במגזר הציבורי נזעק בית הדין להגן פעם אחר פעם, ולעניות דעתי, לא פעם לרעת הציבור בכללותו.
רעיון אחר שעולה מדי פעם, אבל לאף ממשלה אין את הכוח להתעמת עם ארגוני העובדים וללכת איתו עד הסוף, הוא העברת חוק בוררות חובה. לכאורה, מדובר בדבר טבעי ומתבקש. ככל שסבורים העובדים שזכויותיהם נפגעות, הם יפנו לבוררות כנגד המדינה מבלי לגרום נזקים בשביתות, שחלקן פראיות ובלתי חוקיות. אם יוכרע שיש צדק בטענותיהם, הם יזכו לקבל את כל המגיע להם ואם יוכרע שהצדק עם המדינה, הם לא יוכלו לשבות. כך או כך מגיעים לתוצאה הראויה ביותר, רק בלי לפצוע את המשק ואת הכלכלה הישראלית.
ארגוני העובדים אינם מוכנים בכלל לשמוע על בוררות חובה. מבחינתם כל הגבלה על זכות השביתה היא עילה למלחמה. יו"ר ההסתדרות כבר הצהיר בעבר שאם ינסו לקדם את החוק, הוא מתכוון להשבית את המשק.
ושוב, צריך להשתחרר מהרעיון שזכות השביתה היא זכות על. כל סטודנט למשפטים יודע שזכויות הן יחסיות, לא מוחלטות. כשם שיש מקרים שבהם נסוגה זכות הקניין שהיא זכות יסוד חוקתית, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכשם שחירות האדם גם היא זכות מוגבלת ואנשים נשלחים למאסר, גם זכות השביתה היא זכות יחסית, שבמקרים מסוימים צריכה לסגת מפני זכויות אחרות, חשובות וחזקות לא פחות.
אבסורד נוסף עולה גם בסכסוך הנמלים, שם הוציא איגוד לשכות המסחר צו מניעה כנגד שביתה כבר בשנת 2013 שעדיין מחזיק מעמד. המדינה ביקשה להקים רציפי נמל חדשים באשדוד ובחיפה שיתחרו בנמלים הקיימים ובעקבות זאת ביקשו העובדים להשבית את הנמלים.
בית הדין קבע שכנגד ההחלטה להקים רציפי נמל חדשים אין זכות לשבות, שכן זו פררוגטיבה של המדינה, אבל חייב את המדינה לנהל משא ומתן עם העובדים על ההשלכות של ההקמה על תנאיהם.
העובדים העלו שלל דרישות שאינן נוגעות ישירות לתנאים שלהם ונוגעות לתשתיות של הנמל. הם ביקשו, בין השאר, להעמיק את הנמלים הקיימים כדי שיוכלו להתחרות ברציפים החדשים.
ואני תוהה, האם התהפכו היוצרות? נושאי תשתית הן מעניינה של ההנהלה של כל נמל. ממתי העובדים נכנסים לנעלי ההנהלה ותובעים דרישות בשמה? והרהיבו עוז העובדים ודרשו מבית הדין לאפשר להם לשבות אם לא תיענינה דרישותיהן התשתיות.
העובדים גם זכו להגנה תקדימית והמדינה הסכימה להעניק להם ביטחון תעסוקתי לתקופה של 10 שנים. אבל דבר זה אינו מספק את העובדים, שרוצים עוד ועוד ושוב מבקשים מבית הדין לאפשר להם לשבות בטענה שהמשא ומתן עם המדינה מיצה את עצמו והעניין עוד רחוק מלהסתיים.
לארגוני עובדים יש כוח עצום. במקרים מסוימים האינטרסים שלהם מתלכדים עם האינטרסים של המעסיק שלהם והחוק מאפשר להם לבצע עקיפות של החוק. במה דברים אמורים? אם שני מעסיקים יחליטו על הסדר שמצמצם את התחרות, מדובר בהגבל עסקי אסור, שעונשים פליליים יוטלו בגינו. אבל אם העובדים של אותם שני מעסיקים יגיעו להסדר דומה, שמשרת את האינטרסים של המעסיקים שלהם, הוא יעבור והכול בסדר.
לא ייתכן שפעולה אסורה תותר רק בגלל שזהות המבצעים אותה השתנתה.
לטעמי, חייבים לשים סוף לכוחניות ולדורסנות של ההסתדרות הכללית החדשה. המציאות מלמדת שהיא דואגת בעיקר לעובדים החזקים ביותר במשק ומנציחה ומשמרת את המעמד של אלו הנמצאים במונופולים המוחלטים בבעלות המדינה, לא פעם על חשבון הציבור. רפורמה נדחית או רפורמה נכה טובה לארגוני העובדים, לא לציבור.
כאשר ההזדמנות ההיסטורית לעצב את גבולות השביתה הוחמצה על ידי המדינה בעידודו של שר האוצר, ונוכח העובדה שאין, לעניות דעתי, היתכנות פוליטית להעברת חוק בוררות חובה, יש להפעיל בצורה חכמה את חוק ההגבלים העסקיים ולהתייחס לארגוני העובדים כמונופול ובמשקפיים אלו לבחון את פעולותיהם ולבדוק אם אין בכך ניצול מעמד לרעה.
הכותב - עו"ד ונוטריון מומחה ליחסי עבודה ודיני עבודה. לשעבר היועץ המשפטי ומנהל המחלקה למשפט עבודה בהתאחדות התעשיינים בישראל