הנדון: חופש הבחירה לעובד - האם גם כאשר הוא מעדיף חסכון הוני על פני ביטוח נכות מכוח צו הרחבה?

למעסיק  אין זכות התערבות בבחירת העובד באשר לזכויות הסוציאליות שלו

עובד מתקבל לעבודה;

* המעסיק מודיע לו כי מכוח צו ההרחבה הפנסיוני במשק הוא יבוטח בקרן הפנסיה המהווה את קרן ברירת המחדל באותו מקום עבודה, וכי לאותה קרן יועברו התשלומים הנדרשים על ידי הצו, דהיינו 6% לפיצויים ו-6.5% לתגמולים על חשבון המעסיק, 6% לתגמולים על חשבון העובד; בתמורה תשלם קרן הפנסיה לעובד בבוא העת גימלת זיקנה, ואם לפני כן יאבד חלילה את כושר עבודתו או ילך לעולמו - תשלם לו הקרן גימלת נכות או גמלת שארים לשאריו; המעסיק, מצדו, ישחרר את הכספים שהפריש בכל מקרה של סיום עבודה (למעט בהתקיים פסק דין נוגד) ויקבל פטור מתשלום 72% פיצויים במקרה שהעבודה תסתיים בזכאות לפיצויי פיטורים מכוח חוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963;

* כל זאת מסביר המעסיק לעובד החדש - והנה העובד מודיע למעסיק כי אינו מעוניין בהסדר האמור מסיבותיו (השמורות עמו), והוא מורה למעסיק להעביר את התשלומים הפנסיוניים בגינו לתוכנית ביטוח מנהלים מבלי לרכוש עבורו ביטוח מפני אובדן כושר עבודה, כלומר מורה למעסיק להעביר את מלוא תשלום התגמולים שעל חשבון המעסיק (6.5%) לחסכון הוני;

* המעסיק עושה כבחירת העובד וכהוראתו;

* שנים מעטות אחר כך העובד מאבד את כושר עבודתו, ומקור הפרנסה העיקרי של משפחתו - משפחה צעירה ובה ילדים קטנים - נגדע: העובד אינו מקבל גמלת נכות תעסוקתית, שכן לא נרכשה עבורו פוליסה שתניב לו גימלה כזו.

האם גורם כלשהו יפצה את העובד ומשפחתו על אובדן גימלת הנכות? האם הנזק יוטל על המעסיק, בכך שקיבל את הוראת העובד וּבְמָה שנראה כסטיה מצו ההרחבה לא רכש עבורו ביטוח מפני אובדן כושר עבודה? האם הנזק יוטל על סוכן הביטוח, או על חברת הביטוח? או על כתפי העובד ומשפחתו? האם הנזק יגיע לציבור?

שנים ארוכות הייתה התשובה המשפטית ברורה למדי: אם צו הרחבה או הסכם קיבוצי קבעו ביטוח פנסיוני - שללה הפסיקה אפשרות של העובד לוותר על אותו ביטוח ולהמירו בביטוח הוני, והטילה על המעסיק לפצות את העובד, במידה זו או אחרת, על הנזק שנגרם לו.

בשנת 2005 נפל דבר: סעיף 20 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) תשס"ה-2005 (להלן - סעיף 20) קבע כי לעובד זכות לבחור, באופן חופשי ובכל עת, כל קופת גמל בה יופקדו התשלומים הפנסיוניים בגינו, ללא כל מחויבות לקופת הגמל הנקובה בהסכם או בצו ההרחבה, ובלבד שהמדובר בקופת גמל  "המיועדת למטרה של קופת הגמל שנקבעה לפי הדין או ההסכם". הסעיף תוקן במרוצת השנים, אך עקרון היסוד של בחירה חופשית לעובד נשאר על כנו.

היו מי שהיו להם הרהורים על היקף הבחירה מכוח סעיף 20 ועל משמעותה, אך רק בשנה האחרונה הופיעו ניצן ראשון או שניים של פסיקה בעניין. והנה עתה הפך הניצן לפסק דין עקרוני: בפרשת ליליאן לנדסברג נ' גל רוב יועצים בע"מ (20.8.2018) נדון ערעורה של עובדת אשר בחרה לְיַעֵד את כל התשלומים מכוח צו ההרחבה הפנסיוני לרכישת ביטוח מנהלים ללא כיסוי מפני אובדן כושר עבודה, חלתה והייתה יכולה להיות זכאית לגימלת נכות - ותבעה את המעסיק על כך שהפסידה את הגימלה, בטענה שלא יכלה לוותר על זכותה לביטוח פנסיוני מקיף ושעל המעסיק היה לבטחה בביטוח כזה.

בית הדין הארצי לעבודה צירף לדיון בערעור את היועץ המשפטי לממשלה, הסתדרות העובדים הכללית החדשה, נשיאות הארגונים העסקיים וחברת הביטוח בה נרכש ביטוח המנהלים, ולאחר ששמע את עמדות כל הצדדים והגופים קבע כי לא נפל פגם בהתנהלות המעסיק.

בית הדין הנחה את עצמו על פי פסיקה של בית המשפט העליון בנושאים משיקים, בה נאמר כי חשיבותו של נושא החסכון הפנסיוני, הן ברמה הלאומית והן ברמה האישית, מטילה על הרגולטור אחריות כבדה, אך אין בה כדי לגרוע מהאחריות האישית המוטלת על כל פרט לשקול את צעדיו ולתכנן את עתידו הפיננסי. על בסיס תפיסה זו קבע בית הדין כי מטרתו הראשית, הבולטת, של צו ההרחבה הפנסיוני היא אכן להקנות לעובד ביטוח פנסיוני מקיף, כלומר כיסוי ביטוחי לא רק לזקנה אלא גם למקרי נכות ומוות - ואולם זאת בכפוף לעקרון היסוד של אחריות אישית המבוטא בסעיף 20: על פי אותו עקרון ניתן לעובד חופש בחירה מלא לקבוע את סוג המוצר הפנסיוני שהוא מעדיף, את החברה שתנהל עבורו את הכספים, את מסלול ההשקעה בו ינוהלו הכספים - והכל ללא יכולת התערבות של המעסיק.

בית הדין סבר כי החקיקה מעניקה לעובד כלים ראויים לשקילת צרכיו השונים ולמציאת האיזון הנכון ביניהם, וזאת באמצעות יועצים פנסיוניים מורשים כדין, וכי לפיכך הוא אינו זקוק להגנה פטרנליסטית מצד החוק ומצד המעסיק, והמעסיק אינו זכאי להתערב בהחלטותיו. ואם אין למעסיק יכולת התערבות - משמע אין לו גם אחריות על תוצאות בחירה של העובד שלא עלתה יפה, כמו במקרה שנדון באותה פרשה.

מה באשר ל"הגנת סעיף 14" אשר צו ההרחבה הפנסיוני מעניק למעסיק - האם היא נפגעת כאשר המעסיק, בהוראת העובד, אינו עומד לכאורה בתנאי הצו? בית הדין הארצי לא דן בשאלה בפרשת לנדסברג הנ"ל, אך הדעת נותנת כי ההגנה תעמוד למעסיק: צו ההרחבה עצמו מכפיף את הוראותיו (בסעיף קצר) לזכותו של העובד לעבור לקופה אחרת, ואם בית הדין קבע כי זכות המעבר כוללת גם את הזכות להמיר ביטוח מפני אובדן כושר עבודה בחסכון הוני - הרי אין במעבר כזה כדי לגרוע מכוחה של "הגנת סעיף 14" לפי אותו צו.

ומה באשר למעסיק אשר חלה עליו "הגנת סעיף 14" מכוח האישור הכללי לעניין זה, ואשר נשמע להוראת עובד ואינו רוכש לו ביטוח מפני אובדן כושר עבודה, למרות שהאישור הכללי דורש ביטוח כזה כתנאי לתחולתו? כאן הדעת נותנת כי האופן בו פירש בית הדין את היחס בין סעיף 20 לבין צו ההרחבה יחול גם על היחס בין סעיף 20 לבין האישור הכללי, כך שלא יווצר מצב בו המעסיק חייב לקבל את בחירת העובד, מחד גיסא, אך הוא מאבד בשל כך את הגנת האישור, מאידך גיסא.

האם נאמרה בעניין זה המילה האחרונה?

המילה האחרונה אינה פשוטה ואינה קלה. דיון-העומק בסוגיה, לטעמנו, אינו משפטי אלא חברתי: מהו ההסדר החברתי העדיף, לחברה ככלל ולבודדים בקרבה בפרט - האם הסדר אוניברסלי, המתאים לרוב העובדים וכולל חובת הגנה מקיפה גם למקרי נכות ופטירה מוקדמות, או הסדר אישי, במסגרתו יוכלו עובדים, על-פי שיקול דעתם, להמיר הסדר אוניברסלי בהסדר אחר (למשל - עובדים שאין להם שארים שיוותרו על גימלת שארים). הכרעה בסוגיה החברתית מחלחלת אל הסוגיה המשפטית; עמדה חברתית יכולה להשפיע, למשל, על האופן בו יפורש התנאי אשר בסעיף 20, לפיו העובד זכאי לבחור כל קופת גמל אחרת - ובלבד שזו קופת גמל  "המיועדת למטרה של קופת הגמל שנקבעה לפי הדין או ההסכם": האם חסכון הוני, יהיו הגדרותיו הפורמליות אשר יהיו, הוא בגדר קופת גמל שמיועדת לאותה מטרה לה נועדה קופת גמל המקנה למבוטח ביטוח מפני אובדן כושר עבודה? שאלות מורכבות, פנים רבות להן. אולי יהיה לפרשת לנדסברג גלגול נוסף, אולי יֵאָמְרוּ בעניין דברים נוספים.

כרגיל, חוזרנו זה הוא למטרת ידועכם בלבד; אנו כאן לרשותכם לכל יעוץ בשאלה קונקרטית.