עובדות ביטוח לאומי שחוו אפליה על רקע מין במהלך עבודתן קיבלו פיצוי כספי

נקבע כי ציוות עובדים חוקרי הונאה במוסד לביטוח לאומי שלא בזוגות מעורבים, מטעמי מצפון או אמונה, הינו גיבוי לאפליה פסולה האסורה על פי דין

העובדות

אלכסנדרה גנדל ולירון אבוטבול דנינו (להלן: "העובדות") עבדו כחוקרות ביחידה הארצית לחקירות הונאה במוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד")טענו כי סבלו מהפליה מגדרית חמורה בשל היותן נשים. ההפליה התבטאה באמירות שונות שהפנו חוקרים ביחידה לעובדות, ובסירובם של החוקרים ביחידה לצאת עמן לחקירות בצוותא. לטענת העובדות המוסד, כמעסיקן, לא עשה את המוטל עליו כדי למנוע ולהפסיק את האפליה המגדרית, ואף הוצאה הנחיה על ידי אילן מורנו (להלן: "מנהל במוסד") המאפשרת לחוקרים לא לעבוד עם נשים (להלן: "הנחיה").

המוסד והמנהל במוסד הכחישו את טענותיהן של העובדות מכל וכל וטענו כי אין מדובר באפליה מגדרית כלל וכלל, אלא בסכסוכים מקצועיים ובינאישיים שנתגלו ביחידה.

נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה (להלן:" הנציבות") טענה כי חומר הראיות שהוצג לפני בית הדין בתביעה זו מגלה כי ביחידה הייתה אפליה מגדרית בתנאי ההעסקה של העובדות מלכתחילה, כי כניסתן ליחידה עוררה התנגדות בקרב רוב החוקרים, והדבר מנע את שילובן הראוי.

הפתרון שבחרו המוסד והמנהל במוסד להגביל את העובדות רק בשל מגדרן, וכאשר מגדר אינו רלבנטי כלל לאופי התפקיד ולמהותו, ואינה מתחייבת מאופי התפקיד. אין זה סביר או חוקי לקבל את בקשתו של אדם לא לעבוד עם אישה בשל היותה אישה, ועצם ההחלטה של המוסד ומנהל במוסד לבחור בהפרדה מגדרית על מנת לפתור סירוב של עובדים גברים לעבוד עם נשים אינה מידתית, סבירה או חוקית, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במעסיק ציבורי.

הנציבות הוסיפה כי בשל הפגיעה במוסד ומנהל במוסד יש לפסוק לעובדות פיצוים מוגדלים בגין נזק שאינו ממוני, המשקף את הפגיעה בזכויותיהן.

נשאלה השאלה- האם מדובר על אפליה מגדרית של העובדות בשל היותן נשים או שמא, במערכת יחסים מקצועית בין אישית בעייתית אשר נדרש לה פתרון ארגוני מתחום משאבי אנוש. אם המסקנה כי אכן הייתה אפליה מגדרית במוסד, נבחן את השאלה כיצד פעל המוסד כמעסיק כדי למנוע או להפסיק את האפליה, ולבסוף זכאות העובדות לפיצוי.

פסק הדין

בית הדין קיבל את התביעה וקבע כי:

בית הדין אזכר את סעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח- 1988, אשר אוסר על מעביד להפלות בין עובדיו, או בין דורשי עבודה, מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, היותם הורים, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, השקפתם, מפלגתם או משך שירות המילואים שלהם.

לעניין טענת המוסד ומנהל במוסד לפיה כלל לא מדובר באפליה אלא בסכסוכים מקצועיים ובינאישיים. נקבע, כי מהעדויות עלה כי כבר בראשית תקופת עבודתן ביחידה נתקלו העובדות בסימני אפליה מצד החוקרים ביחידה.

הסתייגותם של החוקרים מצירוף העובדות ליחידה ובקשתם שלא לעבוד עמן, מלמדת כי לא מדובר במערכת יחסים מקצועית שעלתה על שרטון אלא באפליה מגדרית ברורה. הוכח שהסירוב לעבוד עם העובדות לא היה מטעמים מקצועיים כלשהם אלא מטעמים מגדריים בלבד.

בית הדין דחה את טענת המוסד לפיה החוקרים לא סירבו לעבוד עם העובדות באופן גורף, אלא ביקשו להתחשב בהן כשהדבר אפשרי. בנוסף, ציין בית הדין כי גם סירוב חלקי לעבוד עם נשים הוא בגדר אפליה מגדרית, שכן מה שעומד בבסיס אותו סירוב הוא פסילת עבודה משותפת עם עובדת שכל חטאה הוא שהיא אישה.

בית הדין קבע לעניין התנהלות המוסד, כי כאשר מתגלות תופעות של אפליה במקום העבודה על המעסיק לפעול תחילה לבירור העובדות תוך מתן הזדמנות לשני הצדדים להשמיע את גרסתם, ואם לאחר מכן אמנם מתברר כי הייתה אפליה, עליו לפעול ליצירת סביבת עבודה שוויונית ונקיה מאפליה השומרת על כבודם. עוד ציין בית הדין כי על המוסד, כגוף ציבורי, לדאוג לייצוג שוויוני של נשים בשוק התעסוקה ובייחוד במקצועות המזוהים כמקצועות "גבריים".

בית הדין השתכנע כי כמעט כל הגורמים הבכירים במוסד שהנושא הובא לידיעתם לא טיפלו בו, והתעלמו מהאפליה גם לאחר שנאמרו דברים ברורים וחד משמעיים מצד החוקרים, לא ננקטה פעולה כלשהי להפסקת האפליה המגדרית ובשום שלב לא מצא המוסד לנכון להבהיר לחוקרים כי החוקרות הן עובדות שוות ערך ושוות מעמד ביחידה.

בית הדין הוסיף ואמר כי הנחיה לפיה יתאפשר לעובדים לא לעבוד בזוגות מעורבים כשזה בניגוד לאמונתם מטעמי מצפון או הלכה הינה גיבוי לאפליה. נקבע כי הנחיה המגבילה את ציוות העובדים ביחידה על פי מינם בלבד, הינה אפליה פסולה ומעבירה מסר ברור כי סירוב לעבוד עם נשים בשל היותן נשים הינו מקובל על המערכת.

בית הדין קבע, כי היה על המוסד לנקוט צעדים להפסקת ההתנהגות המפלה וביטוייה.

עובדת 1 תפוצה בסך של 80,000 ש"ח בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, ועובדת 2 תפוצה בסך של 90,000 ש"ח.

התביעה נגד המנהל במוסד נדחתה.

סע''ש 49329-03-14 ● בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים ● על ידי כבוד השופטת דיתה פרוז'נין ● התובעות :1.אלכסנדרה גנדל,2. לירון אבוטבול דנינו ● הנתבעים 1: המוסד לביטוח לאומי – היחידה הארצית לחקירות הונאה,2: אילן מורנו, סמנכ"ל לוגיסטיקה וחקירות ● ניתן ב- 12.7.16