עובד שהגיע לגיל פרישת חובה ופוטר ולא ביקש ממעסיקו להמשיך לעבוד לאחר גיל פרישה, לא תקום למעסיק חובה להשיבו לעבודה
העובדות
אברהם שמילוביץ (להלן:"העובד") עבד באיסכור מתכות ופלדות בע"מ (להלן:"המעסיקה") מפעל לעיבוד מתכות בתפקיד מפעיל מכונה לחיתוך ברזל במשך כ- 40 שנה. העובד נולד בשנת 1946 ובשנת 2013 הגיע לגיל פרישה בהתאם לחוק גיל פרישה. לקראת הגיעו לגיל פרישת חובה שהה העובד במחלה. במהלך מחלתו המעסיקה הנפיקה לעובד מכתב בו הודיעה כי עקב הגיעו לגיל פרישת חובה עבודתו במפעל תסתיים בתאריך הנקוב במכתב ועקב סיום עבודתו יערך עם העובד גמר חשבון.
לטענת העובד, פוטר שלא כדין וללא עריכת שימוע עת סיימו העסקתו בגיל פרישת חובה. בטרם מסירת מכתב ההודעה על סיום העסקה לא נוהלו עימו שיחות באשר לפרישתו או לגבי השגות שיש לו לגבי הפיטורין, המעסיקה לא הפעילה שיקול דעת טרם קבלת ההחלטה לחייבו לפרוש. כמו כן טען העובד כי לא שולמו לו דמי הודעה מוקדמת.
לטענת המעסיקה, בטרם הודיעה לעובד על סיום העסקה התקיימו שיחות רבות ותכופות בסוגיית פרישתו והשלכותיה. באחד מביקוריו אף נמסרו לו כל המסמכים הנדרשים לצורך הפרישה בהגיעו לגיל פרישה, כך שאין מקום והצדקה לטענת העובד בדבר "תחושת ההפתעה". העובד לא פוטר מעבודתו אלא פרש ממנה מפאת הגיעו לגיל הפרישה החוקי, בהליך תקין וראוי אשר העובד היה שותף פעיל בו כמי שמסכים לו ושבע רצון ממנו.
פסק הדין
המסגרת הנורמטיבית לחייב עובד להתפטר בהגיעו לגיל פרישת חובה (67) נקבע בסעיף 4 לחוק גיל פרישה בזה הלשון : "הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, הוא גיל 67 לגבר ולאישה (בחוק זה – גיל פרישת חובה)".
בית הדין לעבודה הזכיר את ההלכה הפסוקה שנקבעה בבית הדין הארצי לעבודה כי לעובד שהגיע לגיל פרישה חובה, קיימת הזכות לבקש להמשיך את יחסי העבודה עם מעסיקו גם לאחר הגיעו לגיל פרישה חובה. וכנגד כך, עם הגשת הבקשה, חלה על המעסיק החובה להפעיל שיקול דעת ראוי, ענייני ואינדיבידואלי בעת קבלת ההחלטה בבקשה. חובה זו נובעת מחובות תום הלב וההגינות שחב בהן מעסיק כלפי עובדיו, בשילוב האיסור החוקתי והחוקי על הפליה מטעמי גיל. שילוב זה מחייב לטעמנו את המעסיק להקשיב בנפש חפצה, ולשקול בתום לב, בקשה עניינית של עובד להארכת תקופת עבודתו.
בית הדין הוסיף וקבע כי אין משמעות הדבר כי המעסיק חייב להיענות לבקשת העובד, אלא כי עליו לשקלהּ בכובד ראש, בהתחשב בכלל הנסיבות הרלוונטיות. גישתו זו של בית הדין נותנת ביטוי לצורך בגמישות בפרישה ו"מרככת" את המודל הקולקטיבי של הפרישה הכפויה, מבלי לבטלו לחלוטין.
בית הדין קבע כי במצב דברים זה, וככל שמתקבלת החלטה כי העובד לא ימשיך לעבוד אלא ייצא לפנסיה - על בית הדין לבחון האם המעסיק הפעיל שיקול דעת ראוי אינדיבידואלי וענייני כנדרש. אולם בעניינינו, חרף העובדה כי עמדה לעובד הזכות לבקש מהמעסיקה להמשיך ולעבוד אצלה גם לאחר הגיעו לגיל פרישה, הוא לא עמד על זכותו זו בזמן אמת.
בעניינינו, העובד לא פנה מיוזמתו וביקש להמשיך לעבוד אצל המעסיקה במתכונת כזו או אחרת לאחר הגיעו לגיל פרישה. אלא טען בדיעבד כי חיכה שהמעסיקה או מי מטעמה ישוחחו אתו מיוזמתם בעניין זה. כמו כן בעניינינו העובד כלכל צעדיו תוך שגמר בדעתו לפרוש בהגיעו לגיל פרישה על ידי פניה לחברת הביטוח לצורך קבלת הפנסיה עוד בטרם שקיבל את הודעת המעסיקה על סיום בעסקתו.
בלעדי הבקשה של העובד להמשיך ולעבוד אצל המעסיקה גם לאחר הגיעו לגיל פרישה, לא קמה למעסיקה החובה כמעסיקה לשקול בקשה שלא הובאה בפניה. בנסיבות אלו, קבע בית הדין כי העובד לא פוטר שלא כדין וכפועל יוצא מכך אין הוא זכאי לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין.
לעניין טענתו של העובד כי לא שולם לו פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת קבע בית הדין כי משקבע כי מדובר בענייננו בפרישה מעבודה מפאת הגעה לגיל פרישה חובה נוכח חוק גיל פרישה ולנוכח הפסיקה, וכי אין מדובר בפיטורים הרי שאין תחולה לחוק הודעה מוקדמת לפני פיטורים. על כן, הטענה של העובדה לפיצוי חלף הודעה מוקדמת דינה להידחות.
לסיכום
עובד שהגיע לגיל פרישה חובה ולא פנה למעסיקה בבקשה מפורשת להמשיך לעבוד לאחר פרישתו, לא קמה למעסיקה חובה לשקול בקשה שלא הובאה בפניה. לפיכך, העובד אינו זכאי לפיצוי בגין פיטורין שלא כדין ולפיצוי בגין חלף הודעה מוקדמת.
סע"ש 29562-09-17 ● בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע ● על ידי כבוד השופט יוחנן כהן ● התובע: אברהם שמילוביץ, מזל אזולאי ● הנתבעת: איסכור מתכות ופלדות בע"מ ● ניתן ב-06.09.2017
