רקע עובדתי
המערערת הפעילה החל בשנות השמונים קפיטריה בשטח עיריית יהוד. כעשור אחר כך הפכה המערערת להיות עובדת העירייה ומילאה שורת תפקידים, שהאחרון בהם הוא עוזרת סגן ראש העיר לענייני איכות הסביבה ואחראית על קבלני הגינון ועל מנהל מחלקת הגינון. בד בבד הייתה המערערת חברה בוועד העובדים של העירייה במשך מספר שנים, וכן כיהנה כשנתיים בתפקיד יו"ר הוועד. בין המערערת לעירייה שררו יחסים עכורים, על רקע תביעות שהתנהלו ביניהם בעניינים שונים החל משנת 2004.
לטענת המערערת, העירייה התנכלה לה במשך שנים אך ורק משום שחשפה שחיתויות ומעשים פליליים לכאורה של בכירים בעירייה, כשמנגד טענה העירייה שלא מדובר בחושפת שחיתויות אלא בעובדת בעייתית שבמשך שנים נהגה לעשות בעירייה ככל העולה על רוחה, פעלה בחוסר תום לב וממניעים זרים. במקביל להליכים המשפטיים, ניהלה העירייה הליכים משמעתיים נגד המערערת, אולם בית הדין המשמעתי של עובדי הרשויות המקומיות זיכה אותה מכל האישומים, וקבע כי לא רק שהעירייה לא הוכיחה את המיוחס למערערת, אלא שמהראיות שהובאו אף עלתה תמונה עגומה של עובד המבקש לעבוד ושל מעביד המנסה בכל דרך למנוע ממנו לעשות כן. מכל מקום, לאחר שלטענת העירייה המערערת לא התייצבה לעבודה במשך תקופה ארוכה ומשלא נמצא לה תפקיד אחר, פוטרה המערערת מעבודתה. בעקבות הפיטורים, הגישה המערערת תביעות לבית הדין האזורי לעבודה, שבהן עתרה בין היתר להצהיר על ביטול פיטוריה והשבתה לעבודה, תשלום שכרה והכרזה כי היא זכאית להגנה בהיותה חושפת שחיתויות בהתאם לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין).
בית הדין האזורי דחה את רובן המכריע של תביעות המערערת וקבע כי לא חשפה שחיתויות אלא פעלה מתוך מניעים פוליטיים מובהקים. עוד נקבע כי בדיקות וחקירות שנערכו על ידי גורמים שונים בעקבות תלונות שהגישה המערערת ביחס לתפקוד העירייה העלו כי לכל היותר נפלו ליקויים נקודתיים בלבד בעבודת העירייה וההמלצה הייתה שלא להטיל חיוב אישי על ראש העיר ועל גורמים אחרים בה. כמו כן, המערערת לא הוכיחה שפנתה למבקר המדינה כדי לקבל צו הגנה מכוח חוק ההגנה על עובדים, לא הוכיחה שפנתה תחילה לגורמים פנימיים בעירייה כדי שיבדקו את תלונותיה, וכי התנהלותה ותפקודה היוו גורם בעל משקל מכריע בהחלטת העירייה שלא לשלם לה שכר ולאחר מכן בהחלטה על פיטוריה. עם זאת, התביעות התקבלו בכל הנוגע לתשלום הפרשי שכר ודמי מחלה. מכאן הערעור.
דיון משפטי
כב' השופט א' סופר קבע כי דין הערעור להתקבל בחלקו מחמת היותה של המערערת חושפת שחיתויות שפוטרה שלא כדין. בפתח הדברים, עמד בית הדין על הרקע הנורמטיבי העומד בבסיס הסוגיה של חשיפת שחיתויות בידי עובדים, והזכיר כי כדי לזכות בהגנה מכוח החוק, נדרשים מספר תנאים מצטברים: ראשית, נדרש שהעובד הגיש תלונה בתום לב, שנית, שהתלונה הוגשה על הפרת חיקוק במקום העבודה, ושלישית, כי התלונה הוגשה לרשות המוסמכת לדון בכך. בעניין נטל ההוכחה, קובע סעיף 3 לחוק כי על העובד להוכיח שמעסיקו פיטר אותו או פגע בענייני עבודתו, ולא הייתה סיבה לכך בהתנהגותו או במעשיו. בעניין זה, קבעה הפסיקה כי כל שנדרש מהעובד הוא הוכחה לכאורית כי התלונה (לבדה או בנוסף לשיקולים אחרים) השפיעה השפעה ממשית או ניכרת על הפגיעה בתנאי עבודתו, לרבות על ידי סמיכות זמנים של עד שנה בין הגשת התלונה לרשות המוסמכת להגשת התובענה לבית הדין בגין הפגיעה בעובד, הוכחה של פגיעה לכאורית ברורה ונראית לעין בתנאי העבודה והוכחה לכאורה של הטענה לפיה תפקודו של העובד לא הצדיק פגיעה בתנאי עבודתו. או אז, יעבור הנטל למעסיק להוכיח כי השיקולים המונחים בבסיס ההחלטה לפגיעה בעובד המתלונן היו שיקולים ענייניים.
מן הכלל אל הפרט, בית הדין ציין כי בחינה מדוקדקת של המסמכים שהוגשו במסגרת ההליכים השונים שניהלה המערערת מלמדת כי הם מכילים רק מקצת מהתלונות הרבות שהגישה נגד גורמים שונים בעירייה מאז שנת 2004. לפיכך נקבע כי מתקיימת סמיכות זמנים בין הגשת התלונות לפגיעות במערערת שעליהן הלינה במסגרת תביעותיה לבית הדין האזורי. כך לדוגמה, עברו ארבעה חודשים בלבד ממועד פנייתה של המערערת לתובע העירוני לבין אי תשלום שכרה למרות שהציגה אישורי מחלה, אי שיבוצה בתפקיד, ניהול הליכים משמעתיים נגדה וזימונה לשימוע טרם פיטורים. באותו אופן, חלפו כעשרה חודשים מאז התלונות שהעבירה המערערת למהנדסת העיר וכחמישה חודשים מאז פנתה לגורמים נוספים שלפניהם התלוננה על אכיפה סלקטיבית, עד שקיבלה בשנית מכתב פיטורים.
עוד נקבע, כי לא הוכח שהמערערת הגישה את התלונות בחוסר תום לב או שהתלונות היו משוללות יסוד. לאור האמור, קבע בית הדין כי המערערת עמדה בנטל להוכיח שלתלונות שהגישה הייתה השפעה ממשית על התנהלות הגורמים בעירייה בכל הקשור לתנאי עבודתה בכלל ועל פיטוריה בפרט, ועל כן עובר הנטל לעירייה להוכיח כי השיקולים שעמדו מאחורי ההחלטה לפטר את המערערת היו שיקולים ענייניים כחלק מהפררוגטיבה הניהולית הנתונה לעירייה לנהל את מקום העבודה כראות עיניה, והם לא נגעו לתלונות שהוגשו.
לאחר בחינת הראיות התרשם בית הדין כי ברקע לפיטורי המערערת עמדה החלטת העירייה למנות כממונה עליה אדם שנגדו הגישה המערערת בעבר תלונות על ביצוע עבירות בנייה, וסירובה לעבוד עמו. בעניין זה הצהירה המערערת כי אותו אדם אף תקף אותה בעבר באופן פיזי ואיים על חייה, וגם בשימוע שנערך לה לפני פיטוריה חזרה וטענה כי לא היה מקום למנותו כממונה עליה. לדעת בית הדין, משהוכח כי העירייה הייתה מודעת למערכת היחסים בין השניים, ומשלא הראתה כי אותו עובד היה בעל התפקיד היחיד שיכול היה להיות הממונה על המערערת - החלטתה להפכו לממונה הייתה בלתי סבירה ונבעה משיקולים זרים. עוד נדרש בית הדין להליך המשמעתי שניהלה העירייה נגד המערערת, וקבע כי משהוגש נגד המערערת כתב אישום בבית הדין המשמעתי, היה על העירייה להימנע מפתיחת ההליך המנהלי לפיטוריה ולהמתין לכל הפחות לתוצאות ההליך המשמעתי. זאת ועוד, עצם זיכוייה של המערערת מעבירות המשמעת שבגינן פוטרה, מחזק את המסקנה כי העירייה התנכלה לה על רקע תלונותיה הרבות על גורמים שונים בעירייה וכי פיטוריה נעשו שלא כדין.
על פי המסקנה לעיל, פנה בית הדין לדון בסעד הראוי שהמערערת זכאית לו. ראשית הבהיר בית הדין כי נוכח חלוף הזמן, עצם ביצוע תפקידה של המערערת על ידי עובדים אחרים, וביטול תקן משרתה, אין מקום להורות על השבתה לעבודה. זאת למרות הפגם שדבק בפיטורי המערערת - הערך שנפגע בפיטורים ועומד ביסוד התכלית של חוק הגנה על עובדים והיכולת של המערערת להביע ביקורת על תפקוד המערכת שבה היא עובדת בלי חשש. לכך הוסיף בית הדין את העובדה שהשבת המערערת לעבודה תדרוש למצוא לה תפקיד, עניין שעמד בבסיס חלק ניכר מההליכים השיפוטיים בין הצדדים ולכן השבתה לעבודה תהיה בבחינת פתיחת חזית חדשה-ישנה בין הצדדים. מנגד, בכל הנוגע לסעד הפיצויים, נתן בית הדין את דעתו על חומרת המקרה, היותה של המערערת עובדת ותיקה שמרבית תקופת עבודתה עברה ללא כל תלונות, והעובדה שעילת הפיטורים הייתה במהותה עבירת משמעת, שממנה זוכתה המערערת. כמו כן, הביא בית הדין בחשבון גם את ההיבט העונשי שיש לייחס להתנהלות העירייה כלפי המערערת, לרבות העוול הכבד שנגרם לה בהליך הפיטורים ובהליכים שקדמו לו, שבהם לא שולם לה שכר במשך תקופה ארוכה מתוך ייחוס עבירות משמעת שמהן היא זוכתה כאמור. מנגד נתן בית הדין את דעתו לכך שגם בהתנהלותה של המערערת נפלו פגמים, והיא תרמה בסגנונה המשתלח להידרדרות ביחסי העבודה בינה לבין העירייה.
סיכומם של דברים - הערעור התקבל; העירייה תשלם למערערת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בגובה 24 משכורות (120,000 ש"ח). נוסף על כך, תישא העירייה בהוצאות המערערת בסך 25,000 ש"ח.
עע 17365-11-11 פלונית נגד עיריית יהוד לפני כבוד השופטים סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה, רונית רוזנפלד, אילן סופר ונציגי ציבור ויץ ודויטש
http://www.dinimveod.co.il
