זכות פיצויים לעובד בחל"ת שלא בהסכמתו

הוצאת עובד לחופשה ללא תשלום ללא הסכמתו למשך 9 שנים זיכתה אותו בפיצוי עבור תקופת "אי עבודה" ופיצוי ללא הוכחת נזק

העובדות

זכריה דואני (להלן: "העובד") הועסק ברכבת ישראל בע"מ (להלן: "המעסיקה") החל מיום 18.05.92 בתפקידים שונים עד למועד פיטוריו ביום 19.02.09.

ביום 12.03.01 העובד נפצע בתאונת עבודה בעת חיבור מסילת רכבת וכתוצאה מכך הוא סבל מפריצת דיסק אשר לא אפשרה לו לעמוד כהלכה ו/או לעמוד ולשבת לזמן ממושך, אשר אושרה על ידי המוסד לביטוח לאומי ונקבעו לו אחוזי נכות אשר השתנו במהלך השנים עד שלבסוף ביום 22.05.06 נקבעו לו 73% נכות רטרואקטיבית ליום 01.11.03 אשר הקנו לו קבלת גמלה של 4,000 ש"ח לחודש.

החל ממועד זה ועד למועד פיטוריו ביום 19.02.09 העובד לא שב לעבודתו.

יצוין, כי עבור התקופה שבגינה העובד קיבל דמי פגיעה מהמוסד לבטוח לאומי, המעסיקה השלימה לעובד את שכרו המלא ולאחר מכן המעסיקה שילמה השלמה עד לגובה שכרו של העובד מעבר לגמלה שהעובד קיבל מהמוסד לביטוח לאומי על חשבון ימי מחלה ו/או חופשה הצבורים לעובד וזאת עד ליום 28.9.02.

החל מיום 29.09.02 העובד קיבל תשלום על חשבון חופשה מיוחדת והחל מיום 01.11.02 המעסיקה הפסיקה לשלם לעובד כל תמורה.

במהלך השנים בוצעו הערכות של רופאי הרכבת השונים אשר קבעו כי העובד אינו מסוגל לבצע את עבודתו כמסילאי ו/או לא מסוגל לעבוד בעבודה תפעולית כלל המעסיקה וכי לא נמצאה משרה שאינה תפעולית התואמת את כישוריו ומגבלותיו הרפואיות של העובד.

במהלך 2008 התקיימה אצל המעסיקה ישיבה בנוכחות נציגות ועד העובדים אשר במסגרתה ביקשו לדון בסיום העסקתו של העובד למרות התנגדותו של העובד אשר ביקש שהמעסיקה תמצא לו עבודה התואמת את מגבלותיו הרפואיות ובסיומה הוחלט לאסוף נתונים נוספים הנוגעים למצבו הרפואי וביחס לאפשרויות העסקתו.

העובד קיבל זימון לשיחת שימוע אשר נערכה ביום 29.01.09 ובו העובד חזר על בקשתו להמשיך להעסיקו אלא שלטענת המעסיקה לא נמצא כל תפקיד תפעולי התואם את מגבלותיו ובסיומה הוחלט על סיום העסקתו של העובד מיום  12.02.09.

ביום 23.06.09 המעסיקה ערכה ישיבה נוספת בעניינו של העובד כאשר העובד חזר על בקשתו להמשיך להעסיקו וזאת לאחר שבמהלך תשע השנים האחרונות הוא נגרר לחינם והפסיד את זכויותיו, המעסיקה מצידה דחתה את טענותיו והציעה לעובד פיצוי לפנים משורת הדין בסך של 75,000 ש"ח בהתאם להסכם ההתייעלות שנחתם ביום 25.03.08, אשר נדחתה על ידי העובד ועל כן חושבו זכויותיו לפיטורים לפי הוראות הדין.

על סמך האמור לעיל, העובד הגיש תביעה כנגד המעסיקה אשר תוקנה מספר פעמים ותבע פיצוי בגין השעיה שלא כדין מהעבודה, פיצוי לא ממוני בגין הפרה של חוק שווין הזדמנויות לבעלי מוגבלות בעבודה, השלמת הפרשי פיצויי פיטורים, פיצוי בגין הלנת פיצויי פיטורים, פיצוי בגין עוגמת נפש, פיצוי בגין תוספת יוקר ותוספת וותק, פיצוי בגין אובדן זכויות סוציאליות עתידיות בפנסיה, פיצוי בגין עוגמת נפש בסכום כולל של מעל שני מיליון שקלים.

יצוין, כי בשנת 2007 העובד הגיש תביעה כנגד המעסיקה (להלן: "התביעה הראשונה") בגין נזקי גוף על תאונת העבודה אשר הסתיימה בפשרה שבמסגרתה העובד קיבל פיצוי בסך של 600,000 ש"ח.

פסק הדין

בית הדין קיבל את תביעתו של העובד בחלקה וקבע, כי מדובר במקרה בעל נסיבות חריגות מאוד שבהן יחסי העבודה המשיכו להתקיים במשך 9 שנים מבלי שסופקה לעובד עבודה ו/או שולם לו שכר מחד, ומבלי שננקטה איזושהי פעולה לסיום יחסי העבודה מאידך.

לא היה חולק כי העובד נפצע בתאונת עבודה שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי וזיכתה אותו בדמי פגיעה בשיעור של 75% כאשר בהתאם להסכם הקיבוצי ההפרש לשכרו המלא שולם לו על חשבון מחלתו.

יחד עם זאת, עבור התקופה שלאחר קבלת דמי הפגיעה נקבע, כי המעסיקה פעלה בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי בכך ששילמה לו את היעדרותו על חשבון מחלה ו/או חופשה שכן היה עליה לנסות ולשבצו בעבודה התואמת את כושרו הגופני ובמידה וזה אינו אפשרי היה ניתן לסיים את העסקתו.

עוד נקבע, כי המעסיקה הפרה את הוראות ההסכם הקיבוצי היות והיא לא הוכיחה כי עשתה ניסיון אמיתי וכנה למצוא לעובד עבודה חלופית שתתאים למצבו הרפואי ולא הציגה כל אסמכתא לניסיון שכזה למרות שזו דאגה לתעד כל פנייה ובקשה שביצע העובד במהלך השנים ולא הייתה כל הוראה שהתנתה את חובתה למצוא לו תפקיד חלופי בפנייה מצד העובד.

עוד נקבע, כי לא הייתה כל הצדקה להשאיר את העובד בחל"ת מאולצת במשך 9 שנים שכן על פי הראיות שהוצגו בפני בית הדין היוזמה להשהות את פיטורי העובד נבעה מאינטרסים של המעסיקה אשר החליטה על פיטורי העובד עוד בשנת 2002 אך ביקשה להמתין לחתימה על הסכם ההתייעלות תוך כדי התעלמות מהעובד, זכויותיו ומצבו ולא בשל התנגדות נציגות העובדים אשר רק ניהלה משא ומתן בנוגע לסיום העסקתו של העובד.

בית הדין דחה את טענת המעסיקה, כי השארתו ברשימת העובדים נבעה מתחושת אחריות כלפי העובד היות והפיצוי שהוצע לעובד הינו פיצוי זניח בהשוואה לנזק שנגרם לעובד מהפרת ההסכם הקיבוצי על ידי המעסיקה ו/או מהנזק שנבע מהחלופה של פיטורי העובד במועד וכדין תוך כדי מתן אפשרות לעובד למצוא את דרכו בשוק העבודה ולצבור זכויות בהתאם להעסקתו.

לא זאת ועוד, טענותיה של המעסיקה בדבר דאגה לצרכי העובד אינה מתיישבת עם התנהלותה חסרת תום הלב והתעלמותה מפניותיו החוזרות ונשנות של העובד להשיב לו את זכאותו לקבלת כרטיסי נסיעה ברכבת לצורכי הגעה לטיפולים רפואיים בבית החולים כפי שמגיע לכל עובד.

בית הדין התחשב בכישוריו המוגבלים של העובד ולכן לא זקף לרעתו את השתהותו בהגשת ההליך המשפטי.

בית הדין קבע, כי המעסיקה נהגה בחוסר תום לב וזלזול בעניינו של העובד בצורה החורגת מהנורמה המוגברת המצופה ממנה כחברה ממשלתית כאשר בחרה להוליך אותו שולל ולהניח לו לחשוב שהיא מתכוונת להשיבו לעבודה למרות שלא הייתה לה כל כוונה לעשות כן, בפרט כאשר היא הייתה מודעת למגבלותיו ובכך השאירה אותו במצב בלתי נסבל שבו מצד אחד הוא לא עובד ואינו מקבל שכר ומצד שני אינו מפוטר.

בית הדין דחה את טענתה של המעסיקה בדבר הוצאתו של העובד לחל"ת כדין משום שבהתאם להסכם הקיבוצי עובד רשאי לבקש לשהות בחופשה ללא תשלום באישור מנכ"ל המעסיקה כל עוד תקופת החל"ת לא תעלה על שנה אך ההסכם הקיבוצי אינו מכיר במצב שבו המעסיקה היא זו שיוזמת את הוצאתו של העובד לחופשה ללא תשלום.

יחד עם זאת, בענייננו העובד לא ביקש לצאת לחל"ת, הוא לא ידע כי הוא לא צובר זכויות וגם אילו היה מבקש לצאת לחל"ת, היעדרות של 9 שנים אינה עומדת בהגדרות שנקבעו במסגרת ההסכם הקיבוצי ולכן לא ניתן לראות בהיעדרותו של העובד כחל"ת.

על סמך האמור לעיל, משהוכח כי הוצאתו של העובד לחל"ת בוצע בניגוד לדין הרי שהעובד זכאי לפיצוי בגין "אי עבודה" ולא ב"שכר עבודה" בשיעור של 50% מהשכר שיכל להשתכר בתקופה זו עבור 63 חודשים שהעובד לא עבד בסך כולל של 243,653 ש"ח.

בית הדין דחה את תביעתו של העובד בתשלום פיצויי הלנה על הפיצוי שנפסק היות והפיצוי שנפסק הינו בגין תקופת "אי עבודה" ולא בגין שכר עבודה, אך ציין כי גם אילו היה מדובר בשכר עבודה הרי שתביעתו של העובד התיישנה מבחינה מהותית ולכן אין לקבל טענה זו.

בית הדין דחה את תביעתו של העובד להשלמת פיצויי פיטורים במהלך תקופת עבודתו בפועל היות והעובד לא טען ולא הוכיח כי היה חוסר בהפרשות המעסיקה במשך תקופת עבודתו.

לעניין תביעתו של העובד לקבלת הפרשי פיצויי פיטורים בגין תקופת "אי עבודה" נקבע, כי למרות שהפיצוי מחושב בהתאם לתקופת עבודה בפועל בהתחשב בנסיבות מיוחדות של מקרה זה ובכך שכתב התביעה תוקן פעמיים הרי שהעובד זכאי לקבל לכל היותר פיצוי בגין הפרשי פיצויי פיטורים שיכול היה לצבור בתקופה זו בסך של 20,296 ש"ח מבלי שהוא נושא זכות לפיצויי בגין הלנת פיצויי פיטורים.

בית הדין דחה את תביעתו של העובד לקבלת פיצויי בגין הלנת פיצויי פיטורים ממועד הוצאתו לחל"ת שכביכול הוא מועד פיטוריו, משום שכבר נקבע, כי היחסים בין הצדדים הסתיימו בחודש פברואר 2009 ורק אז התגבשה זכותו לקבלת פיצויי פיטורים ואלו שוחררו לזכותו במועד.

כמו כן, בעת שנפסק לעובד פיצוי על "אי תקופת עבודה" תוך קיומם של יחסי עובד מעביד הרי שלא ניתן לראות בחודש פברואר 2001 כמועד סיום היחסים וגם אילו היו רואים בתאריך זה כמועד סיום היחסים הרי שלא ניתן לפסוק לעובד פיצוי בגין הלנת פיצויי פיטורים ולא מן הטעם שהתביעה התיישנה בחלוף שנה ממועד זה באופן שלא ניתן להחיותה לאחר 9 שנים.

בית הדין דחה את תביעתו של העובד לקבלת פיצוי בגין אובדן זכויות פנסיה עתידיות היות והעובד לא צירף חוות דעת אקטוארית שתתמוך בסכום שחושב על ידו.

יתרה מכך, גם ברמה המהותית הואיל וכבר נפסק לעובד פיצוי בגין תקופת "אי עבודה" ישנו קושי לקבוע כי פיצוי זה מוליד זכות לצבירת זכויות פנסיוניות להבדיל משכר עבור עבודה בפועל.

בנסיבות הללו בית הדין ראה לנכון לפסוק לעובד לכל היותר פיצוי בגובה של 6% מהפרשות המעסיק לקרן פנסיה מתוך הפיצוי שנפסק לעובד כלומר סך כולל של 14,619 ש"ח.

תביעתו של העובד לקבלת פיצוי בגין אובדן פנסיית הנכות נדחתה היות וטענה זו נגועה בחוסר תום לב שכן מחד העובד עתר לקבל פיצוי בגין אובדן פנסיית נכות ומאידך טען כי הפנייתו לקרן הפנסיה שתקבע האם הוא זכאי לתשלום וכן משום שבית הדין ראה בחומרה את ניסיונו של העובד להוסיף רכיב זה לסיכומיו בניגוד להחלטת בית הדין שדחתה את בקשתו.

בית הדין דחה את תביעתו של העובד לקבלת פיצוי בגין פגיעה בתוספת ותק, פגיעה בתוספת יוקר המחייה לתקופת החל"ת ואי תשלום שכרו מיום 26.5.05 ועד למועד פיטוריו היות ובית הדין לקח את הרכיבים הללו בחשבון בחישוב הפיצוי בגין תקופת אי עבודה.

בית הדין קיבל את תביעתו של העובד לקבלת פיצוי נזק לא ממוני בגין עוגמת נפש בהתחשב בהתנהלות המעסיקה שלא כדין, בחוסר תום לב, בחוסר הגינות וללא חמלה מינימלית תוך כדי פגיעה בביטחונו האישי והכלכלי של העובד, בכבודו כאדם ובזכותו לעבוד משום שמדובר באחד מן המקרים הנדירים שראוי לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני לנוכח היחס שננקט כלפיו בסכום מופחת של 25,000 ש"ח ולא כפי שנתבע על ידו.

בית הדין קיבל את תביעתו של העובד לקבלת פיצוי לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות היות והוכח בפני בית הדין כי הסיבה היחידה לאי שילובו בעבודה הייתה מוגבלותו של העובד וזאת בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי ולכן נפסק לו פיצוי בסך של 25,000 ש"ח ללא הוכחת נזק.

תביעתו של העובד לקבלת פיצוי בגין אי הפרשה לקופת גמל ובגין אי תשלום לקרן השתלמות נדחתה היות ולא נכללו בכתבי התביעה המתוקנים וזאת למרות תיקונים חוזרים ונשנים לכתב התביעה שכן אלו לא הותרו להיתבע ולא נדונו במסגרת הליך זה.

ס"ע 21294-08-09 ● בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה ● על ידי כבוד השופטת אביטל רימון-קפלן ● התובע: זכריה דואני ● הנתבעת: רכבת ישראל בע"מ ● ניתן ב-10.11.2016

למידע נוסף בנושא זכויות עובדים היכנסו לאתר 'כל עובד' >>