גבולות חופש העיסוק והתחרות

עובדת חויבה לשלם פיצוי על סך 100,000 ש"ח למעסיק בשל הפרת חובת תום הלב וחובת הנאמנות כלפיה כיוון שבתקופת העסקתה פעלה להקמת עסק מתחרה

העובדות

חווה נחמני (להלן: "העובדת") עבדה בחברת "קאנטרי פלורס" בע"מ (להלן: "המעסיקה") המתמחה ברכישה והפצה של מוצרי קרמיקה וכלים סניטריים של חברה מחו"ל בשם "סיציס". העובדת עבדה אצל המעסיקה שתי תקופות. בתקופת העסקה השנייה עבדה העובדת במשך כ- 6 שנים בתפקיד מנהלת מחלקת פרויקטים. בטרם החלה לעבוד נחתם עם העובדת הסכם חדש בו נכתב בין היתר כי היות ושולמו לעובדת מלוא הזכויות המגיעות לה המתייחסות לתקופת עבודתה הראשונה היא מוותרת על כל התביעות בגין תקופת העסקה הראשונה. כמו כן, נחתם עם העובדת סעיף "סודיות" לפיו היא מתחייבת לשמור על סודיות מלאה לגבי כל מידע עסקי שהגיע אליה מתוקף תפקידה בתקופת עבודה וכן לא לעסוק או להתקשר בין כעצמאית או כשכירה העשויה לבטל עסקה של החברה. לאחר סיום יחסי העבודה אצל המעסיקה התחילה העובדת לעבוד בחברת "נגב" שהינה עסק מתחרה בפעילותו עם הפעילות של מעסיקה הראשון.  

המעסיקה הגישה תביעה לבית הדין האזורי בטענה של הקמת עסק מתחרה וגזלת סוד מסחרי המהווה הפרת הסכם שנחתם והפרת חובת הנאמנות ותום לבה של העובדת. מנגד הגישה העובדת תביעה לתשלום זכויותיה הסוציאליות בגין תקופת עבודתה הראשונה אצל המעסיקה. בית הדין דחה את שתי התביעות ופסק שלא הוכח שהעובדת פוטרה ומכל מקום טענותיה לתשלום זכויותיה בגין תקופת העסקה הראשונה התיישנו. כמו כן פסק ביה"ד האזורי כי לא הוכח כי העובדת גזלה סוד מסחרי. על קביעות אלו הגישו הצדדים ערעורים לביה"ד הארצי לעבודה.

המעסיקה טענה כי התנהגותה של העובדת הייתה בחוסר תום לב אשר גרמה לה לנזקים חמורים בכך שבזמן עבודתה אצלה פעלה מאחורי גבה להקמת עסק מתחרה וגזלה עסקאות ולקוחות תוך ניצול המידע שרכשה בעבודתה ובכך הפרה גם את חובת האמון והנאמנות כלפיה. 

העובדת טענה כי לא היה נתק בין תקופת עבודתה הראשונה והשנייה אצל המעסיקה ולכן זכויותיה לא התיישנו. חזרתה של העובדת לעבודה הותנה בכך שתחתום על סעיף וויתור זכויותיה בגין תקופת העסקה הראשונה והופעל עליה לחץ על מנת לשלול ממנה את זכויותיה.

פסק-דין

בית הדין הארצי לעבודה בחן מה תוקפו של סעיף וויתור שבהסכם שחתמה העובדת בטרם החלה תקופת העסקתה השנייה וכן בחן את עניין חובת האמון ותום הלב של העובדת כלפי המעסיקה.

ביה"ד הארצי לעבודה חזר ודחה את טענותיה של העובדת וקבע כי לא התקיים רצף בין תקופות העסקתה הראשונה לשנייה היות והעובדת התפטרה מעבודתה בתקופת העסקתה הראשונה וגם בשל כך שזכויותיה התיישנו.

לעניין אילוץ העובדת לחתימה על סעיף וויתור על טענות או תביעות קבע ביה"ד הארצי כי מי שטוען לקיומו של אילוץ, עושק או התקשרות מתוך כפייה, עליו הנטל להוכיח טענותיו. דומה הדבר למעסיק המעניק מכתב פיטורים לעובדו וטוען בדיעבד, כי למעשה העובד התפטר והמכתב נמסר לידיו מטעמים אחרים, שאז הנטל על המעסיק לסתור את תוכן המכתב. כך גם עובד שטוען כי חתם על הסכם התקשרות אשר אינו משקף את המצב העובדתי לאשורו, להוכיח את טענותיו כנגד האמור באותו מסמך. בנסיבות העניין פסק ביה"ד הארצי כי העובדת נתפסת בחתימתה נוכח העובדה שלא הוכיחה כי ההסכם נכפה עליה. 

ביה"ד הארצי פסק כי התנהלות העובדת חרגה מהתנהלות מקובלת ביחסי עובד-מעסיק. לא הייתה מחלוקת שלמעסיקה לא היה הסכם בלעדיות עם החברה שסיפקה לה סחורה לצורך השיווק ומכאן כי לא הייתה כל מניעה חוקית, לכל לקוח שהוא, להתקשר עם חברה זו באמצעות כל ספק שהוא. לא הוכח כי ההתקשרות בין המעסיקה לחברה מוגנת במסגרת סוד מסחרי. מכאן, כי לא הייתה כל מניעה שהעובדת תיצור קשר עם חברה ותפעל מולה למכירת מוצריה בארץ.

השאלה בענייננו היא, האם התקשרות העובדת עם החברה בעסקאות שהיו בטיפולה, בין באופן ישיר ובין באופן עקיף, במסגרת עבודתה אצל המעסיקה עולה כדי הפרת חובות האמון, הנאמנות, והתנהלות ההוגנת המוטלות עליה במסגרת יחסי עובד-מעסיק.

בשאלה זו פסק ביה"ד הארצי כי חובת תום הלב המוטלת על עובד במסגרת יחסי העבודה נקבעה בשורה של פסקי דין ומקורה בניסיון ליצור מערכת חברתית ועסקית המושתתת על יחסים הוגנים וכללי תחרות אשר בבסיסם יושרה אשר מאפשרת קיומה של חברה שבה "אדם לאדם – אדם". מכוח חובה זו מוטלות על העובד חובת נאמנות וחובת אמון מוגברות. חובה זו אינה נגזרת מהוראותיו של חוק ספציפי אלא מנורמות התנהגות הנפרשות על פני מערכת יחסי עובד-מעסיק המוטלות על כל עובד וביתר שאת על עובד בכיר.

ביה"ד הארצי לעבודה חזר על ההלכה שנקבעה בעבר לפיה פעילותם של עובדי חברה להקמת חברה מתחרה בעת שעבדו אצל המעסיקה, תוך התקשרות עם לקוחותיה, מהווה הפרה של חובות תום הלב והנאמנות שחבו העובדים כלפי המעסיקה.

גם במקרה זה פסק ביה"ד הארצי שהעובדת הפרה את חובת הנאמנות וחובת תום הלב כלפי מעסיקתה בכך שהודיעה כי בכוונתה לפרוש לגמלאות, אלא שבד בבד עם הודעה זו, במהלך חודשי עבודתה האחרונים אצל המעסיקה, פעלה היא להקמת עסק עצמאי בתחום עיסוקה של המעסיקה. ספק אם בעניין זה כשלעצמו די היה כדי להוות הפרת חובת הנאמנות. ואולם, בהתווסף להתנהלות זו נדבכים נוספים שהביאו בסופו של יום לכך שהעובדת השתמשה במידע עסקי שנגע לעסקאות שבהן טיפלה או שבהן עָסקה או שהיו תחת אחריותה במהלך עבודתה  אצל המעסיקה תוך כדי ניסיון לגיבוש אותה עסקה אצל מעסיקה, ולכן מצא ביה"ד הארצי לעבודה כי חובות הנאמנות והאמון המוטלות על העובדת מנעו ממנה לטפל בעסקה זו לאחר סיום עבודתה אצל המעסיקה.

במקרה זה העסקאות נבנו והתגבשו על ידי המעסיקה אך "נסגרו" ע"י העובדת ובהתנהלות זו פעלה העובדת בניגוד לחובת תום הלב וחובת הנאמנות המוטלת עליה.

ואולם ביה"ד הארצי לעבודה הבהיר כי אין בקביעה זו כדי לומר שלעולם לא יוכל עובד להתקשר עם ספק שהכיר במסגרת עבודתו אצל מעסיק קודם, ואין בכך כדי לומר שלעולם לא יוכל עובד להתקשר עם לקוח שהכיר במסגרת עבודתו אצל מעסיק קודם. אלא שבנסיבות העניין שבפנינו, שילובם של השניים, היינו, מתן שירות ללקוח שהכיר במסגרת עבודתו אצל מעסיק קודם והשלמת עסקה שבה טיפל או היה אחראי באופן ישיר או עקיף במסגרת עבודתו אצל אותו מעסיק, ואשר גיבושה טרם הסתיים בתקופת עבודתו, עולה כדי גזלה של ממש. התנהלות זו פסולה היא. בוודאי שאין ליתן יד למצב שבו תוך כדי עבודה חותר העובד תחת מעסיקו לגזול עסקאותיו.

לסיכום, בית הדין הארצי חייב את העובדת בתשלום פיצוי למעסיקה בסך של 100,000 ש"ח בגין הפרת חובת הנאמנות ותום הלב.

ע"ע 35403-12-11 ● בבית הדין הארצי לעבודה ● על ידי כבוד השופטים: הנשיא יגאל פליטימן, לאה גליקסמן ויעל אנגלברג שהם● התובע: קאנטרי פלורס בע"מ ● הנתבעת: חוה נחמני ● ניתן ב-29.11.2016

למידע נוסף בנושא זכויות עובדים היכנסו לאתר 'כל עובד' >>