בית הדין הארצי לעבודה הותיר על כנו את פסק דינו של בית הדין קמא שקבע כי גמלאי התעשייה הצבאית לישראל אינם זכאים למענק כספי בגין תשלומי פנסיה שהפרישו לתקופה שעולה על 35 שנה. נפסק כי הגמלאים לא עמדו בדרישת תקנון קרן הפנסיה, באשר היקף התשלומים שהפרישו לאורך השנים קטן מזה שמזכה במענק.
העובדות וטענות הצדדים
המערערים הינם 105 עובדים לשעבר של התעשייה הצבאית לישראל בע"מ ('להלן :תע"ש'), שחלקם נקלטו לעבודה כעובדי מדינה וחלקם מתוקף הסכם עבודה. לאחר פרישתם לגמלאות הגישו לבית הדין האזורי לעבודה תביעת פיצויים כנגד הנתבעות -קרן הפנסיה המבטחת, תע"ש והמדינה, בגין גביה ביתר של דמי גמולים לקרן הפנסיה. לטענתם, תקנון קרן הפנסיה שבה היו מבוטחים קובע כי -חבר בקרן שהפריש דמי גמולים במשך 35 שנה לפחות, יקבל מענק כספי בגין תשלומיו העודפים.
הנתבעות טענו כי המערערים בוטחו משנת 1966 ועד לשנת 1991 בקרן פנסיה מיוחדת שמטרתה ביטוח שאירים ונכות, כאשר עבור ביטוח זה הם הפרישו תגמולים בשיעורים נמוכים מהשיעורים הנדרשים לפנסיה מקיפה ומשכך אינם זכאים למענק.
בית הדין האזורי לעבודה קיבל את טענת הנתבעות ופסק כי הסכם הביטוח שנחתם בשנת 1966 יצר קרן ספציפית למימון פנסיית נכות ושאירים, ולא יצר התחייבות לביטוח בפנסיה מקיפה וכי לא ניתן ללמוד ממנו שהוא מקנה זכות למענק מכיוון שהמענק לא מוזכר בו מפורשות. על פסק הדין הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.
המערערים הוסיפו וטענו כי בחינת לשון ההסכם שנחתם בשנת 1966 וכן בחינת אומד דעתם של הצדדים בכריתת ההסכם הייתה לבטח את העובדים בפנסיה מקיפה ומכאן שנובעת זכותם למענק. בנוסף טענו כי פרשנות בית הדין האזורי לעבודה אשר קובעת כי צברו זכויות למענק רק משנת 1991 לא מתיישבת עם לשון ההסכמים שנחתמו בין הצדדים לארגון העובדים (ההסתדרות), אשר עוסקים במענק בגין שנות עבודה של למעלה מ- 35 שנים במדינה ובתע"ש גם יחד.
קרן הפנסיה טענה כי בית הדין האזורי לעבודה צדק בקביעתו כי השאלה אינה כמה המערערים הפרישו אלא האם ההפרשה הכוללת (של העובד והמעסיק) עמדה בשיעור הנדרש לפנסיה מקיפה והרי שההפרשה של המערערים לא התאימה לאורך הזמן לשיעור הנדרש מעובד להפריש לפנסיה מקיפה.
פסק הדין
כב' השופטת ר' רוזנפלד קבעה כי פעילותה של קרן פנסיה מוסדרת בתקנון של הקרן. תקנון הקרן הוא מסמך היסוד של הקרן ומהווה מעין "חוקה", שבה נקבעים, בין היתר, מדיניותה של הקרן, סמכותה, זכויות חבריה וחובותיהם. בנוסף נקבע כי תקנון הפנסיה גובר על הסכמים לבר תקנוניים, הבאים על חשבון יתר העמיתים, וזאת בשל הפגיעה בעיקרון השוויון וההדדיות העומדים בבסיסה של קרן הפנסיה. נקבע כי ע"פ הפסיקה את דרישת התקנון כי ישולמו 'דמי גמולים' יש לפרש כמתייחסת לדמי גמולים מלאים.
בהמשך נפסק, כי אין לפרש את ההסכם משנת 1966 כיוצר התחייבות, כלפי מי מהמערערים, לביטוח מקיף הכולל גם את מענק השנים העודפות. עיון בהסכם מעלה כי תכליתו הייתה להשיג לעובדים "ביטוח מקיף". תכליתו לא הייתה לצרף את העובדים לקרן פנסיה מקיפה. תכלית ההסכם הושגה בדרך של המשך ביטוחם של העובדים בקרן יסוד בתוספת הקמתה של קרן מיוחדת שמומנה על ידי מערכת הביטחון בתשלום של 2% מהשכר תוך בחינה מעת לעת של הצורך בהתאמת שיעורי התשלום. עוד נקבע כי באותה עת, לא היה קיים מענק שנים עודפות. ולכן לא ניתן לייחס לצדדים כוונה של החלת ההוראה בדבר המענק על העובדים.
בית הדין הארצי לעבודה פסק כי לא נמצא בהסכם המעבר בשנת 1991 או באיזה מההסכמים שנחתמו במקביל אליו או בסמוך אליהם, התחייבות מי מהצדדים: המדינה, תע"ש החברה או קרן הפנסיה לראות את התקופה שעד המעבר כתקופה בה היו חברים המערערים עובדי ההסכם בקרן המקיפה. והלכה למעשה, רק בעקבות זיכרון הדברים עברו עובדי ההסכם, החל מחודש נובמבר 1991, להיות חברים בקרן המקיפה.
עוד נקבע, כי ארגון העובדים (ההסתדרות) שהיה צד להסכם משנת 1966 לא הצטרף לאף לא אחד מההליכים בעניין מענק השנים העודפות; ולא הובאה ראיה כי ההסתדרות פעלה בנושא זה, ודאי החל מראשית שנות ה- 2000, עת עניין הזכויות מקרן הפנסיה עלו על הפרק; וגם במקרה דנן, לא הוצגה עמדה אחרת של ההסתדרות.
לסיכום, בית הדין הארצי לעבודה דחה את הערעור ופסק כי בשים לב לכך שהמערערים הם גמלאים, אין צו להוצאות.
ק"ג 53888-12-12 ● בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים ● עזרא מזרחי ואחרים נגד מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ ואח' ● על ידי כב' השופטת רונית רוזנפלד, כבוד השופט אילן איטח, כבוד השופטת נטע רות ● ניתן ב-6.10.2016
