הכותב ממליץ לבחור במסלול של תביעה אזרחית במקום במישור הפלילי במקרים של הטרדה מינית
בשנים האחרונות גובר העיסוק בתלונות למשטרה של קורבנות פגיעה מינית. במשך השנים התקבעו בתודעת הציבור מספר הנחות שגויות בדבר מהותם של ההליכים, וכתוצאה מכך מתנהל השיח הציבורי על סמך תפיסות שגויות, וחמור אף יותר - ניטלת מן הנפגעים (בדרך כלל הנפגעות) היכולת לפעול נגד הפוגע ולקבל את המגיע להן.
רבים מניחים שנפגעת הטרדה מינית מגישה באופן מידי תלונה במשטרה, והמשטרה חוקרת את התלונה במלוא המרץ, מעבירה את התלונה לפרקליטות, וכתוצאה מכך - כתב אישום הולם מוגש לבית המשפט, והאחרון מרשיע את התוקפן וגוזר את עונשו.
לאור הנחות אלה מצפה הציבור למוצא פיו של בית המשפט בהליך הפלילי, וכל תוצאה שאיננה הרשעה – מתקבלת, בציבור, כראיה לכך שמדובר בתלונת שווא. כך אמינותה של המתלוננת מתערערת, ורבות מהן מוקעות אל עמוד הקלון, בעוד החשוד הופך לקורבן בעיני הציבור.
ואולם כל מי שמעורב בטיפול בתלונות הטרדה מינית יודע: אף אחת מההנחות הללו אינה נכונה. מרבית הנפגעות כלל אינן מתלוננות, החקירות אינן בהכרח נמרצות ויעילות, ולרוב מסתיימות ללא כתב אישום כלל, בכתב אישום מקוצץ, ובהסדרי טיעון מקלים.
הסיבות רבות: קשיים משפטיים, בעיקר ראייתיים, ביורוקרטיה משתקת, עומס עבודה כבד במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט ועוד.
יכולתה של המתלוננת להשפיע על ההליך קטנה עד לא קיימת, היא ממתינה חודשים ולעיתים שנים ארוכות עד שמתבררת תלונתה, ולעתים קרובות התוצאה מתסכלת ומייאשת.
כך נסגרים תיקים רבים מחמת הקושי להוכיח את אשמתו של הנאשם למעלה מכל ספק סביר, שזהו הרף להרשעה במישור הפלילי. בהתחשב בעובדה שפגיעות מעין אלה מתרחשות כמעט תמיד בלא נוכחות עדים, מדובר בקושי אמיתי. גם כאשר נמצאת ראיה לחובת הנאשם, היא עלולה להוביל לכתב אישום מצומק, שמתייחס רק לאירוע אותו ניתן להוכיח ברמת הוודאות הנדרשת, ומתעלם מיתר הפגיעות אותן קשה להוכיח.
וגם כאשר הנאשם מורשע, התועלת הצומחת למתלוננת מוגבלת: סבלה זוכה להכרה והנאשם בא על עונשו, אולם אין בכך משום פיצוי ראוי לפגיעה ולנזקים אותם תישא מרגע הפגיעה ולאורך חייה.
חסרונותיו של ההליך הפלילי רבים, ותועלתו מוגבלת. לפי כל אומדן ארצי ובין-לאומי - מספר המקרים של פגיעה מינית המסתיימים בהרשעה מהווה אחוז קטן בלבד ממספר העבירות המבוצעות בפועל.
לכן, תלונה במשטרה אינה בהכרח הפתרון הנכון. ההליך הפלילי אינו חזות הכול. קיימת דרך אחרת, שבה מומלץ לנקוט במקביל להגשת תלונה במשטרה, ובמקרים חריגים אף כאפשרות חלופית, במקום תלונה. כוונתי היא להגשת תביעה אזרחית של המתלוננת נגד הפוגע.
במקום הליך פלילי שאינו בשליטת המתלוננת, יכולה הנפגעת להגיש תביעה אזרחית בבית המשפט נגד הפוגע, ולתבוע ממנו לפצות אותה על נזקיה. מדובר בהליך שיוזמת הנפגעת. היא, באמצעות עורכי דינה, שולטת בעובדות המקרה המתוארות בכתב התביעה, קובעת את גובה הפיצוי שתתבע, מחליטה האם תתפשר עם הפוגע, ואילו ראיות להביא בפני בית המשפט.
הצד שכנגד רשאי כמובן להתגונן מפני התביעה, והמילה האחרונה נתונה לבית המשפט, אולם אין צורך לשכנע את בית המשפט למעלה מכל ספק סביר בצדקת התביעה. רמת ההוכחה הנדרשת מתובעת בהליך האזרחי נמוכה בהרבה מזו הנדרשת בהליך פלילי, ולעיתים הנטל אף מתהפך, ועובר אל הנתבע.
אם תתקבל התביעה תזכה הנפגעת לא רק להכרה בסבלה ובהוכחת אשמתו של התוקף, אלא גם בפיצוי כספי, על הנזקים לכבודה, לגופה ולהכנסתה. בתי המשפט לא נוטים לפסוק פיצויים עונשיים נגד התוקף, אולם הפיצוי הכספי עשוי להיות משמעותי, ותועלתו לנפגעת גדולה מהרבה מאשר עונש שיטיל בית המשפט על הנאשם.
גם ההליך האזרחי אינו נקי מחסרונות: גם הוא עלול להימשך זמן רב, ועל הנפגעת להוכיח את תביעתה ואת נזקיה, אולם במקרים רבים עולים היתרונות על החסרונות.
למרות יתרונות אלה, מספר התביעות האזרחיות המוגשות במקרים של הטרדה ופגיעה מינית אינו גבוה. הדבר נובע כנראה מחוסר מודעות, ולא פחות מכך - מגישה עוינת בסביבתן של הנפגעות, בני משפחה וחברים – הרואים בכך ניסיון להתעשר על גבו של התוקף.
במקום להבין את יתרונותיו של ההליך האזרחי סבורים רבים, כי מקרים מעין אלה אמורים להתברר במשטרה, ובמסגרת הליך פלילי. הגשת תביעה כספית נתפסת כהתנהגות חמדנית, ניסיון להרוויח כסף מתביעה שבמהותה אינה כספית.
כל עוד לא תשתנה תפיסה זו יקשה על הנפגעות לממש את זכותן לתבוע את התוקף, אך נפגעת שתבחר באפיק פעולה זה במקרה המתאים עשויה להגיע לתוצאה טובה בהרבה מבחינתה.