שעות טיסה לא הוכרו כשעות עבודה כמו כל נסיעה מהבית לעבודה

ככלל, אין לכלול שעות נסיעה ובכלל זה שעות טיסה כשעות עבודה המזכות בשכר אך תיתכנה נסיבות שבהן יהיה מקום לחרוג מכלל זה

העובדות

המערער והמשיב שכנגד (להלן: "העובד") הועסק כמיישם פיננסי על ידי המשיבה והמערערת שכנגד (להלן: "המעסיקה"), חברה העוסקת ביישום, פיתוח והתקנת תוכנה.

תנאי עבודתו של העובד נקבעו בהסכם עבודה אישי, על פיו שולם לו שכר גלובלי.

במסגרת עבודתו, נדרש העובד לצאת מהארץ מעת לעת לצורך עבודה אצל לקוחות המעסיקה.

העובד הגיש מכתב התפטרות, על רקע הרעה מתמשכת בתנאי העסקתו.

לאחר התפטרותו, הגיש העובד תביעה נגד המעסיקה לתשלום פיצויי פיטורים ולתשלום שעות נוספות. בסמוך לכך, משכה המעסיקה את כספי הפיצויים שהופקדו בקופת פיצויים על שמו של העובד. בעקבות כך, תוקן כתב התביעה והוסף לו רכיב להשבת כספים אלו.

פסק דינו של בית הדין האזורי

תביעת העובד לתשלום פיצויי פיטורים בעילת נוהג, ולחילופין בגין התפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, נדחתה, כמו גם התביעה להשבת סכומים שהמעסיקה משכה מקופת פיצויים הרשומה על שמו, ולפיצוי בגין עגמת נפש.

תביעת העובד לתשלום שעות נוספות התקבלה, ונקבע שחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה") חל על העובד.

ביחס לשעות בהן עשה העובד את דרכו לעבודה בחצרי לקוחות בחו"ל, הבחין בית הדין האזורי בין השעות בהן עשה העובד את דרכו מביתו לשדה התעופה ומשדה התעופה הזר לבית המלון ושעות השהייה בשדה תעופה, לבין שעות הטיסה עצמן. בעוד שלגבי הראשונות קבע, שהינן כנסיעה למקום העבודה, ועל כן על פי ההלכה הפסוקה אינן מזכות בשכר, לגבי האחרונות קבע, כי דינן כשעות עבודה המזכות בשכר.

העובד הגיש ערעור על דחיית רכיבי תביעתו.

המעסיקה הגישה ערעור שכנגד על חיובה בתשלום שעות נוספות, על חיובה בתשלום שכר בגין שעות הטיסה, וכן תקפה את הקביעה, לפיה חוק שעות עבודה ומנוחה חל על העובד בנסיבות עבודתו.

פסק הדין

ביה"ד הארצי קבע, כי מידת האמון האישי הנדרשת על פי סעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה הינה מידה מיוחדת, ואין די באמון הבסיסי הקיים ברגיל במסגרת יחסי העבודה כדי לקבוע, כי אופי העבודה הנדון אינו נופל לגדר החוק.

נקבע, כי בעניינו של העובד, מבחני הפסיקה ביחס ל'משרת אמון' אינם חלים. העובד לא הועסק במשרה ניהולית, שכרו היה כמקובל בענף, ומידת עצמאותו היא נגזרת של עבודתו בחצרי לקוחות המעסיקה ושל אופי המשימות אותן נדרש לבצע, ואין היא מבטאת את בכירותו בחברה או את היותו שותף להנהלת החברה, חשוף לסודות פנימיים של החברה וכו'.

המדיניות המנחה בפסיקה פירשה את הסעיפים החריגים לחוק שעות עבודה ומנוחה בצמצום, כך שפחות עובדים יוצאו מתחולתו של החוק, ויותר עובדים ייהנו מההגנות שהחוק מעניק. רמת ההוכחה הנדרשת על פי הפסיקה, היא האם תנאי העבודה ונסיבותיה אפשרו פיקוח על עבודת העובד, ולא האם התקיים בפועל פיקוח כזה. בסעיף 30(א)(6) לחוק מדובר במצב, שבו אין 'כל' אפשרות פיקוח. נקבע, כי המעסיקה לא עמדה בנטל זה. אמנם כבר נקבע, כי אין לך עבודה ונסיבות שבהן נשללת ממעביד כל אפשרות פיקוח על שעות עבודתו של העובד באופן ברור יותר וחד משמעי יותר מעבודה מחוץ לחצרים של המפעל, אלא אם נקבעים סידורים מיוחדים להבטחת פיקוח כזה. אף על פי כן נפסק, כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל היות והוכח, כי הייתה למעסיק אפשרות לפקח על עבודת העובד. נקבע, כי המעסיקה העדיפה להנהיג במקום העבודה דפוס העסקה המתיר לעובד מרחב פעולה גבוה מחד, ומנגד מחייב אותו לזמינות גבוהה לביצוע משימותיו בשעות לא שגרתיות, תוך תשלום שכר כולל. העדפה זו, אף שהייתה נוחה למעסיקה מסיבותיה, אינה עולה בקנה אחד עם קביעות החוק. בשים לב לרציונל העומד בבסיס החוק ולמגמת הצמצום שנקטה הפסיקה בפרשנות החריגים לחוק, ולעובדה שמדובר בענף תעשייה רחב ובדפוס עבודה המאפיין אותו, קבע ביה"ד הארצי, כי החריג הקבוע בסעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל בנסיבות העניין.

עוד קבע הארצי, כי ככלל, אין לכלול את הזמן בו נסע העובד ממעונו למקום עבודתו ובחזרה ממנה, כשעות עבודה המזכות בשכר, מן הטעם שהעובד אינו עומד לרשות העבודה בעת הנסיעה. זאת ועוד, בהיעדר הסכם קיבוצי, צו הרחבה, או חוזה בין הצדדים המורה כי זמן הנסיעה יחשב כשעות עבודה, וככל שהעובד בדרכו לעבודה אינו מסיע בעצמו עובדים למקום העבודה ומחזירם לביתם, אין הוא זכאי לשכר עבודה או גמול שעות נוספות בגין זמן זה. נקבע, כי העובד לא הוכיח כי התקיימו בעניינו נסיבות המצדיקות חריגה מן הכלל האמור. במקרה הנדון אין מדובר בנסיעות מרובות שנסע העובד לחו"ל וכי ההיקף היחסי של שעות הטיסה היה זניח יחסית. עם זאת, לא מן הנמנע כי תיתכנה נסיבות שבהן יהיה מקום לחרוג מכלל זה ולהכיר בשעות הנסיעה אל היעד שבו מבצע העובד עבודה כחלק משעות העבודה. בכל מקרה תיבחנה הנסיבות לגופו של עניין לאור ובהתאם לתכליותיו של חוק שעות עבודה ומנוחה. העובדה שעבודתו של העובד תהא כרוכה בנסיעות לחו"ל הייתה ידועה לעובד במועד כריתת חוזה עבודתו, והוא קיבל על עצמו את התפקיד על דעת כך. כמו כן, הטיסות לחו"ל לא היו שגרת יומו של העובד אלא חריג לה. עוד נקבע, כי העובד השתכר שכר חודשי ממוצע של כ-17,000 ש"ח, אשר הינו גבוה ביחס לממוצע במשק, המשקף, לדעת בית הדין הארצי, תמורה ראויה בעד נכונותו של העובד להיות זמין לצאת לצורך עבודתו מעת לעת מעבר לים, בהיקף המוגבל שנדרש ממנו, לעזוב לצורך כך את משפחתו ולחרוג משגרת חייו.

לסיכום נקבע, כי שעות הטיסה במהלכן עשה העובד את דרכו לעבודה עבור לקוחות המעסיק מעבר לים, אינן נופלות להגדרת "שעות עבודה" לפי סעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה. אשר על כן, העובד אינו זכאי לתשלום בגין "שעות טיסה", וחיוב המעסיקה בתשלום בגין רכיב זה דינו להתבטל.

העובד טען, כי המעסיקה משכה את כספי הפיצויים מקופת הפנסיה שלו שלא כדין. לעניין משיכת כספי הפיצויים מהקופה על שם העובד, קבע בית הדין הארצי, כי לאור נסיבות חתימת ההסכם בין הצדדים טרם כניסת תיקון החוק לתוקף, ומבלי שהובהר כי נוסח הסעיף בא לשקף ויתור של העובד על זכויותיו בכספיי הפיצויים, לא מתקיימים בנסיבות העניין תנאי סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים, ולא נקבע בהסכם קיבוצי או אחר כי הסכומים ניתנים להחזרה למעסיקה, ועל כן המעסיקה פעלה שלא כדין כאשר משכה את הכספים מקופת הפנסיה של העובד, ועליה להשיבם. נוכח האמור, הערעור מתקבל ברכיב זה, ועל המעסיקה להשיב לעובד את הסכומים שמשכה מקופת הפנסיה.

הערעור נדחה בנוגע לתשלום שכר בגין שעות הטיסה ובגין תשלום פיצויי פיטורים בעילת הנוהג, למעט התיקון הדרוש ביחס לניכוי שעות ההפסקה מימי הטיסה.

ערעור המעסיקה מתקבל וחיובה בתשלום שכר בגין "שעות טיסה", בטל.

התיק יוחזר לבית הדין האזורי לצורך חישוב סך השעות שנתבעו בגין 'שעות טיסה' וניכויין מתוך סך השעות הנוספות שנפסקו לזכות העובד.

עע (ארצי) 15233-09-13 ● בבית הדין הארצי לעבודה ● לפני סגנית הנשיא כבוד השופטת ורדה וירט-ליבנה ● המערערת: חברת אדוונטק טכנולוגיות (אפלט) בע"מ ● המשיב: יתיר זלוסקי ● ניתן ב-5.11.2015