התארגנות עובדים טומנת בחובה מחיר כלכלי למעסיק ורווח כספי לארגוני העובדים
ישראל 2016 – המהפכה כמעט הושלמה. בשנה האחרונה היינו עדים לגל של התארגנויות במקומות שרגליהם של ארגוני עובדים מעולם לא דרכו בהם בעבר: חברות סלולר, חברות כרטיסי אשראי, חברות ביטוח ועוד היד והתאגדות נטויה.
מה עשתה אותה התארגנות? האם היא שיפרה את פריון העבודה? האם ההתארגנות, שחלק בלתי נפרד ממנה הוא ההגנה על העובדים מפני פיטורים, יכולה לשמש בלם גם במצבי משבר?
דומני שפרשת רשת "מגה" מוכיחה שכאשר החברה נקלעת לקשיים, העובדים הם אלה שיצטרכו לשלם את המחיר. גם ארגון העובדים החזק ביותר לא יוכל לספק הגנה מפני פיטורים כאשר החברה עומדת בפני קריסה.
התארגנות עובדים טומנת בחובה מחיר כלכלי למעסיק. בהסכם קיבוצי, לכאורה, התנאים של העובדים אמורים להיות טובים יותר.
על רקע מה צמחו אותן התארגנויות?
אין שחור או לבן בסיפור הזה. היו התארגנויות שמקורן היה ברצון אמיתי לשפר תנאים ולהגדיל את הביטחון התעסוקתי, אבל היו גם התארגנויות, פרי יוזמה פרטית של עובדים כאלה ואחרים שניסו למצוא בהתארגנות סוג של חסינות מפני פיטורים, מתוך הכרה והבנה שבתי הדין לעבודה מעניקים זכויות יתר לעובדים בשלב ההתארגנות.
אם שמים את כל הקלפים על השולחן, ברור שהתארגנות אינה ארוחת חינם. כסף גדול מונח על השולחן. דמי החבר שמקבל ארגון העובדים כמו גם דמי הטיפול הארגוני מסתכמים במיליונים רבים.
לכאורה, הכסף לא משחק תפקיד וישנם ארגוני עובדים המצהירים כי גביית דמי החבר ודמי הטיפול הארגוני מאלה שבוחרים שלא להצטרף כחברים לארגון עובדים תתחיל רק במועד שבו יושג וייחתם ההסכם הקיבוצי.
קו פרשת המים בעניין ההתארגנות היה בפרשת פלאפון. מכל מקום, עם הרוח הגבית של בתי הדין לעבודה והתקשורת האוהדת, בתוספת לאווירת המלחמה ביוקר המחיה, נחזה כל מעסיק כמסכל התארגנויות וכל ארגון עובדים וחבר ועד כ"לוחם חופש".
חוק הסכמים קיבוציים שונה והוספה בו החובה לנהל משא ומתן לחתימת הסכם קיבוצי - הוראה מרחיקת לכת בפני עצמה בעניין עקרון חופש החוזים, אולם החוק לא הרחיק לכת וקבע שחייבים גם לחתום על הסכם.
עם זאת, מעטים המעסיקים שברגע שייכנסו לתהליך יוכלו להימנע מחתימה על הסכם קיבוצי. באי חתימה כאמור כרוך מחיר יקר ביותר, לאו דווקא כספי. מתי מעט מקרב המעסיקים, שעומדים על הזכויות שלהם ועל הפררוגטיבה הניהולית שלהם, מנהלים משא ומתן עיקש ועומדים על עקרונותיהם. הם מרכיבים נבחרת לניהול המשא ומתן, ומבחינתם יש גבולות גזרה - חתימה על הסכם קיבוצי אינה משהו שחייבים להגיע אליו בכל מחיר. מרגע שהוא נחתם מקבל ההסכם הקיבוצי אלסטיות של "טייס אוטומטי", סוג של חתונה קתולית.
הח"מ ליווה עשרות התארגנויות מצד המעסיקים בשנים האחרונות. ניסיוני רב השנים בתחום מלמד שהסכם קיבוצי כולל שורה של הטבות ותנאים לעובדים, שמצידם לא נותנים כמעט כלום. מעסיק חכם כולל לעתים במסגרת ההסכם סעיף של שקט תעשייתי, ולפיו העובדים מנועים במשך תקופה מסוימת להפעיל את נשק השביתה. הנוסחה היא תנאים תמורת שקט. ואולם גם כאן החלה התפוררות בשנים האחרונות וארגוני העובדים מבקשים החרגות לסעיף זה.
רוב ההסכמים שליוויתי לא עסקו כלל בהגדלת פריון העבודה ובהגדלת התפוקות. המעסיקים מבינים שמדובר בגזירה שלא ניתן לחמוק ממנה ורוצים לסיים את הטקס במהירות.
לטעמי, זו טעות. הניסיון שלי מלמד שמעסיקים שצלחו את שלב הלחצים הראשוני וניהלו משא ומתן ארוך, הצליחו בסופו של דבר להשיג הישגים משמעותיים מאוד במשא ומתן. כבר לא מדובר בוויכוח אם הושג הרוב הדרוש להכרה בייצוג, אלא בשלב התן-וקח. מעסיקים מתפתים להיענות לדרישות של ארגוני עובדים וחלקם אפילו לא מנסים לתבוע מהעובדים את מה שהיו רוצים שהעובדים ישפרו בתמורה לאותם הטבות ותנאים.
"השליש הקדוש"
בשיטה הישראלית מספיק שליש מהעובדים כדי לתבוע הכרה כארגון עובדים יציג. השיטה שלנו מאפשרת לרוב להכתיב למיעוט. לדעתי, מבחינה דמוקרטית, יציגות צריכה להתבסס לפחות על רוב העובדים במקום העבודה. זה יהיה אולי קשה יותר, אבל הרבה יותר אותנטי. ככל שיורדים מתחת לרוב, יש פתח למניפולציות לא רצויות וכבר היו דברים מעולם.
"מי כאן מנהל את מי?"
במערכון המפורסם של "הגשש החיוור" על אוהדי בית"ר ירושלים, מבקשים האוהדים לקבוע מי יהיה השופט ומה תהיה התוצאה ואם לא - ישרפו את המועדון. בפראפרזה על המערכון, אני נתקל באחרונה יותר ויותר בדרישות של ארגוני העובדים והוועדים החדשים שמשמעותם התערבות בניהול השוטף, וזאת ללא אחריות או סמכות. זוהי סכנה אמיתית, שאורבת לפתחם של המעסיקים ויש לתת על כך את הדעת. בכל הכבוד הראוי, העובדים הם עדיין לא בעלי הבית של העסק.
"בריונות והתעמרות"
התקופה האחרונה הייתה מלאה בדוגמאות של ניצול כוח לרעה של ועדי עובדים חזקים. כך למשל, ועד עובדים המורה על הורדת נוסעים מקרונות הרכבת ולאחר מן מתכחש לכך; ועד עובדים שבשיא הסערה פותח בשביתות איטלקיות ותולה את האשם במצב במזג האוויר; ועדי עובדים שמתפרצים לישיבות דירקטוריון תוך הטחת האשמות ועלבונות בחברי הדירקטוריון, ועוד ועוד דוגמאות.
אני מצפה ממנהיגי ארגוני העובדים לפעול בכלים שעומדים לרשותם ובכלל זה להדיח ועדים סוררים שפוגעים בציבור ולגנות מקרי אלימות ותוקפנות מכל סוג שהוא. לצערי אני חש כי בכל הנוגע לאלימות ובריונות של חברי ועדים הסלחנות היא השולטת ותמיד תהיה המנטרה השחוקה והקבועה על פגיעה בעבודה המאורגנת. מי יגן על הציבור מבריונות ארגוני העובדים? השאלה הזאת כאן כבר מזמן ועדיין ומחפשת תשובה.
מה צופן לנו העתיד? אני סבור שאת הקדמה לא יהיה אפשר לעצור. בעבר כבר ביטאתי את מחשבותיי כי ספק אם בעולם המכונות והרובוטים שיהיה כאן בעתיד ישרדו ועדי העובדים – אלא אם יהיה ועד של רובוטים...
ככל שהעולם ילך וישתכלל יהיה צורך בפחות עובדים בתפקידים מסוימים. זו הקדמה, ושום ארגון עובדים, חזק ככל שיהיה, לא יוכל למנוע זאת.
*הדעות המובעות במאמר זה הינם דעותיו האישיות של הכותב
