תוקפה של התחייבות עובד לתקופת העסקה מינימאלית ולהשבת עלות ההכשרה במקרה של הפרתה – מותנה במתן אפשרות למיצוי כושר השתכרות
העובדות
טמיר נתיבי אוויר בע"מ (להלן: "המעסיקה") היא חברת תעופה אשר שלחה את המשיבים (להלן: "העובדים") עם תחילת עבודתם בחברה, להכשרה מקצועית, חלקה בחו"ל.
במרכזו של הליך הערעור נדונה במאוחד ההוראה בהסכם העבודה שלפיה התחייבו העובדים להשיב למעסיקה את עלות ההכשרה המקצועית בה נשאה החברה, על פי הסכם העבודה, ככל שלא יעבדו בחברה תקופת העסקה מינימאלית - 36 חודשים או השלמת 720 שעות טיסה, לפי המוקדם. כאמור, נכללה בהסכם העבודה גם הוראה האוסרת על העובדים לעבוד במקום עבודה נוסף, אלא אם ניתנה לכך הסכמת המעסיקה ובתנאי ההסכמה. שתי הוראות אלה, לא כל שכן צירופן יחדיו, יוצרות פגיעה בחופש העיסוק של העובדים. השאלה שעמדה להכרעה היא האם נוכח מכלול נסיבות המקרה, מתקיים האיזון הראוי בין זכותם של העובדים לחופש העיסוק לבין האינטרס הלגיטימי של המעסיקה, כך שיש לחייב את העובדים בהשבת עלות ההכשרה.
ההליך בבית הדין האזורי - בית הדין האזורי בשני פסקי דין שונים, קיבל באופן חלקי את תביעת המעסיקה לחייב את העובדים להשיב לה עלויות הכשרה מקצועית לעבודתם בחברה, זאת על אף שבפועל הועסקו במשרה חלקית ביותר ונאלצו לעבוד במקום עבודה נוסף על מנת להתפרנס.
פסק הדין
תוקפה של הגבלה על חופש העיסוק של העובד במהלך תקופת העבודה, במיוחד עת העובד מועסק במשרה חלקית, מותנה בכך שנערך איזון ראוי בין זכות העובד לחופש העיסוק לבין האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק.
בעיסוקים שונים נדרשת הכשרתו של העובד, בהיקף זה או אחר, קודם שיוכל להשתלב במקום עבודתו בתפקידו. לעתים, ההכשרה נעשית במקום העבודה ותוך כדי העבודה, ולעתים ההכשרה נעשית במסגרת חיצונית למקום העבודה. גם במהלך תקופת העבודה, תופעה נפוצה היא שעובדים נשלחים לקורסים, השתלמויות, לימודים במוסדות להשכלה גבוהה ופעילויות נוספות שתכליתן להקנות להם מיומנויות מקצועיות והשכלה נוספות, לטייב את כישוריהם ויכולותיהם המקצועיים ולאפשר להם להתקדם בתפקידם במקום העבודה.
יש לעודד את רצונם של מעסיקים להשקיע בהתפתחותם המקצועית של עובדיהם. על מנת לעודד מעסיקים ובהתחשב בהשקעה - כספית ואחרת - הנדרשת ממעסיק, יש מקום לכבד את האינטרס הלגיטימי של המעסיק להפיק תועלת מהכשרתו של העובד, לפחות לפרק זמן מינימאלי, שיש בו כדי להצדיק את ההשקעה בהכשרתו של העובד, ובכך למנוע מצב שבו עובד יסיים את עבודתו ביוזמתו זמן קצר לאחר תום ההכשרה, כך שהמעסיק לא יזכה כלל ליהנות מפרי השקעתו. לפיכך, ככלל, לגיטימי לדרוש מעובד להתחייב לתקופת העסקה מינימאלית כתנאי למימון ההכשרה על ידי המעסיק, ולהשיב את עלות ההכשרה או חלקה, ככל שיפר את התחייבותו.
עם זאת, יש להביא בחשבון שהתחייבות מעין זו, עת מדובר בהתחייבות חד צדדית של העובד לתקופת העסקה מינימאלית להבדיל מהתחייבות הדדית להסכם עבודה לתקופה קצובה, פוגעת בחופש העיסוק של העובד. יש לבחון בכל מקרה אם בהסכם המחייב את העובד בתקופת העסקה מינימאלית כתמורה להכשרה, או בתשלום תמורתה ככל שיפר את התחייבותו, נערך איזון ראוי בין זכות העובד לחופש העיסוק לבין האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק.
לצורך בחינת האיזון הראוי ניתן להיעזר במבחנים שגובשו בפסיקה ובכלל זה: עלות ההכשרה למעסיק, השתתפות העובד בעלות ההכשרה, התועלת אשר המעסיק והעובד מפיקים מההכשרה, מטרת ההכשרה ותוכן ההכשרה, ייחודיות ההכשרה או היותה הכשרה רגילה אשר מעסיק מעניק לעובדיו במסגרת העבודה השוטפת. בבחינת תוכן ההכשרה והתועלת אשר העובד מפיק מההכשרה, יש לבחון אם ההכשרה מקנה לעובד מיומנויות שבהן יוכל להשתמש בעתיד, בעבודה אצל מעסיקים אחרים, או שמדובר בהכשרה ספציפית למקום העבודה, המכשירה את העובד לעבודה במקום העבודה המסוים.
היבטים נוספים שיש לבחון הם משך תקופת ההתחייבות וסבירותה ביחס להכשרה שניתנה לעובד; היחס בין עלות ההכשרה למעסיק לבין סכום ההשבה; רמת ההשתכרות של העובד במהלך תקופת ההתחייבות והיחס בינה לבין סכום ההשבה; אפיקי הקידום וההתפתחות המקצועית של העובד במקום העבודה במהלך תקופת ההתחייבות; קיומה או היעדרה של הדדיות בין חובות העובד לבין חובות המעסיק בתקופת ההתחייבות. כמו כן, יש להביא בחשבון פער הכוחות הקיים בדרך כלל בין המעסיק לבין העובד במועד חתימת הסכם העבודה, עת העובד זקוק לעבודה לפרנסתו, וכפועל יוצא מכך מסכים לחתום על הסכם עבודה הכולל הוראות המגבילות את חופש העיסוק.
לאחר בחינת כלל החומר שבתיק וטענות הצדדים, בית הדין הגיע לכלל מסקנה כי בהתחשב במכלול נסיבות העסקתם של העובדים, אין מקום לאכוף את ההוראה בהסכם העבודה המחייבת את העובדים להשיב למעסיקה את עלות ההכשרה. זאת, נוכח מכלול הוראות הסכם ההעסקה, נסיבות העסקתם של העובדים, והתנהלות החברה הנגועה בחוסר תום לב:
במצב דברים שבו מחד העובד מחויב לתקופת העסקה מינימאלית וחשוף לסנקציה של השבת עלות ההכשרה המקצועית ככל שיסיים את עבודתו במהלך תקופה זו (ובמקרה דנן, אף היה מדובר בהכשרה מקצועית לעבודה הספציפית אצל המעסיק, ולא בהכשרה מקצועית המקנה לעובד מיומנות לעבודה אצל מעסיקים אחרים) ומנגד המעסיק פטור מכל מחויבות כלפי העובד במהלך תקופת ההעסקה המינימאלית, ובכלל זה אינו מחויב לספק לו היקף מינימאלי של עבודה בפועל המאפשר לעובד לממש את כישוריו, ואינו מחויב לספק לעובד רמת הכנסה מינימאלית המאפשרת לו פרנסה בכבוד;
ובפועל נוצר מצב שבו העובד מועסק בהיקף חלקי ביותר, כך שנגרמת פגיעה הן בזכותו לממש את כישוריו המקצועיים והן בזכותו למצות את כושר ההשתכרות שלו, וכן נפגעים כישוריו המקצועיים וניסיונו המצטבר; ולמרות העסקתו של העובד בהיקף חלקי ביותר אצל המעסיק, אוסר המעסיק על העובד לעבוד במקומות עבודה אחרים, קיים יחס בלתי סביר בין סכום ההשבה בעד ההכשרה לבין רמת השתכרותו של העובד ולבין גובה השתכרותו בפועל בתקופת ההעסקה - במצב דברים זה אין איזון ראוי בין זכותו של העובד לחופש העיסוק לבין האינטרס הלגיטימי של המעסיק ליהנות מפרי השקעתו בהכשרה המקצועית של העובד, ולפיכך אין לאכוף את ההוראה בהסכם העבודה המחייבת את העובדים בהשבת עלות הכשרתם.
נקבע כי במקביל להתחייבות עובד לתקופת העסקה מינימאלית ולהשבת עלות ההכשרה במקרה של הפרת ההתחייבות, קמה למעסיק מכוח חובת תום הלב מחויבות כי במהלך תקופת ההעסקה המינימאלית יתאפשר לעובד לממש את כישוריו ולמצות את כושר השתכרותו, בין בעבודה אצל המעסיק ובין בעבודה אצל מעסיקים אחרים, במקרה בו מסיבות שונות הדבר אינו אפשרי אצל המעסיק.
בהעדר הדדיות כאמור, מופר האיזון הראוי בין זכותו של העובד לחופש העיסוק לבין האינטרס הלגיטימי של המעסיק לדרוש תקופת העסקה מינימאלית או את עלות ההכשרה, ועל כן אין לאכוף את התחייבותו של העובד ולחייבו בהשבת עלות ההכשרה.
ע"ע 38834-10-10 ● המערערת: טמיר נתיבי אוויר בע"מ; המשיבים: רונן קמחי ואח' ● ע"י כבוד השופטת לאה גליקסמן ● ניתן ב-8.11.2015
