בית הדין האזורי לעבודה קיבל בחלקה תביעת עובדת בעיריית תל אביב אשר הועברה מתפקידה כעוזרת סגנית ראש העיר לתפקיד זוטר בעירייה נוכח תלונותיה כנגד הסגנית באשר לביצוע עבירות משמעת. נקבע כי משהוכח שהעובדת סבלה מהתנכלות על רקע התלונה שהגישה, יש לפצותה בגין עוגמת נפש ב-60,000 ₪ כמו גם לקבוע את שיבוצה במשרה הולמת.
עניינה של התביעה דנן באופן העסקתה של התובעת בעיריית תל אביב. התובעת, עורכת דין, החלה את עבודתה בלשכה המשפטית בעירייה והיא קודמה עד למינויה לתפקיד סגן היועמ"ש. בגין תלונותיה כנגד הממונה עליה בלשכה המשפטית, היא הועברה בהסכמה לתפקיד עוזרת סגנית ראש העיר. לאור תלונותיה כנגד סגנית ראש העיר באשר לביצוע עבירות משמעת, הובהר לה כי קיים קושי בכך בהישארותה בלשכת סגנית ראש העיר, והיא שובצה לעבודה בלשכת התאגידים העירוניים.
משהתברר כי התפקיד שאליו היא שובצה הוא תפקיד של "עוזרת מנהלית", פנתה התובעת בפניות חוזרות ונשנות למנהל אגף כוח אדם על מנת שישבצה במשרה שתהלום את כישוריה ובפרט עתרה להשבתה לשירות המשפטי.
משפניותיה לא נענו והיא המשיכה בתפקידה הזוטר בלשכת התאגידים, הגישה התובעת את תביעתה דנן לפיצויים. את עיקר טענותיה ביססה התובעת על סעיף 3א לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במנהל תקין) וטענה לסבלה מהתנכלות הממונים עליה בעבודתה בשל התלונות שהגישה כנגדם ולשיבוצה כתוצאה מהאמור למשרות במתח דרגות נמוך, שאיננו תואם אל נתוניה האישיים. בפרט טענה התובעת כי עובר למעבר ללשכתה של סגנית ראש העיר ל"משרת אמון" ניתנה לה ההתחייבות כי תוכל לשוב למשרתה בשירות המשפטי. לשיטתה, הובטח לה כי תפקידה בשירות המשפטי נשמר לה בדרך של איוש במינוי בפועל, באופן שיאפשר את החזרתה למשרתה הקודמת בשירות המשפטי עם סיום שירותה בלשכת הסגנית. בעניין זה הפנתה התובעת להוראות התקשי"ר (תקנון השירות החל על עובדי המדינה) אשר אומתו לשיטתה על ידי העירייה ולפיהן מינוי של עובד קבוע למשרת אמון בלשכת נבחר ציבור היא מינוי בעל אופי זמני, תוך שמירת זכותו של העובד לשוב למקום עבודתו ערב המעבר למשרת האמון.
העירייה טענה מנגד כי שיבוצה של התובעת במשרה לפי תקן דרגות נמוך איננו נגוע בהתנכלות כי אם נובע מקשיי השמה ובפרט נוכח הקושי שגילתה האחרונה להשתלב בתפקידים השונים שמילאה. באשר למעברה של התובעת ללשכת סגנית ראש העיר נטען כי זה היה על פי בקשתה, מטעמיה, לאחר שהוברר לה כי מדובר במשרה זוטרה יותר מזו שהייתה לה בשירות המשפטי ובפרט כי לא ניתנה לה כל התחייבות כי תוכל לשוב למשרתה בשירות המשפטי. כך גם נטען כי התובעת הסכימה לקבל את התפקיד בלשכת התאגידים. באשר להוראות התקשי"ר נטען כי הן אינן חלות על העיריה.
כב' השופטת א. דגן-טוכמכר קבעה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.
באשר לסיום העסקתה של התובעת בשירות המשפטי וההחלטה להימנע מהשבתה לשירות המשפטי, נקבע כי לא עומדת לה ההגנה על פי הוראות החוק. נקבע כי הוכח שלאחר מינוי הממונה עליה, התובעת לא ראתה בה סמכות מקצועית וחשה קושי בהיותה כפופה לה ועל כן היא ביקשה להשתלב בתפקידים מחוץ לכותלי השירות המשפטי. נקבע כי גם לגרסתה של התובעת, היא שביקשה לעבור ללשכתה של סגנית ראש העיר ועל כן כי לשני הצדדים (לתובעת ולאנשי המחלקה המשפטית) היה עניין לסיימם.
כן נקבע כי יש לדחות את טענת התובעת כי ההימנעות מלהשיבה לתפקידה בלשכה המשפטית מהווה הפרת הבטחה מנהלית או כי עמדה לה הזכות לשוב למחלקה המשפטית מכוח הוראות התקשי"ר. נקבע כי באף אחד מהמסמכים אשר סיכמו את תנאי מעברה של התובעת מהלשכה המשפטית ללשכת סגנית ראש העיר, לא צוין כי היא תוכל לשוב למשרתה בשירות המשפטי אלא כל של שנאמר לה היה כי היא איננה פסולה מלהשתלב בעתיד בשירות המשפטי.
באשר להוראות התקשי"ר נקבע כי לא ברור האם העירייה אימצה את הוראות התקשי"ר הנוגעות לקבלת עובדים חדשים למשרות בלשכות נבחרים ואת תנאי העסקתם בלבד או שמא היא אימצה את ההוראות אך ביחס להעברת עובדים קבועים לתפקידים בלשכות נבחרים.
לעומת האמור, נקבע כי בכל הנוגע לנסיבות סיום העסקתה של התובעת בלשכת ס. רה"ע ושיבוצה של לאחר מכן בלשכת התאגידים הוכח כי היא סבלה מהתנכלות על רקע התלונה שהגישה, וכי היא זכאית לפיצוי לפי החוק. נקבע כי הוכח שהתובעת הגישה תלונה בתום לב בתקופת עבודתה בלשכת ס. רה"ע כנגד הסגנית וכי משהובהר הקושי להשאירה בלשכת הסגנית, הוחלט לשבצה בתפקיד זוטר ביותר של "עוזר מנהלי", במתח דרגות נמוך המהווה פגיעה מהותית בתנאי עבודתה. נקבע כי שיבוץ כאמור לא יכול להיחשב כשיבוץ בתום לב.בפרט נקבע כי בנסיבות העניין יש בשיבוץ כאמור כדי להעביר מסר בעייתי ולהרתיע עובדים מפני חשיפת ליקויים במינהל, שמא יבולע להם כפי שקרה לתובעת.
באשר לסך הפיצוי נקבע כי לא הוכחה טענת התובעת להפרשי שכר ועל כן כי לא נגרם לה נזק ממוני. ואולם נקבע כי נזקה המוכח של התובעת הינו נזק לא ממוני באשר לעוגמת הנפש הרבה שנגרמה לה עקב הפרת העירייה את חובותיה כלפיה, בשיבוצה במשרה זוטרה כאמור. אשר על כן נקבע כי יש לפצותה בכ- 60,000 ש"ח כמו גם לשבצה למשרה הולמת שתהלום את דרגתה.
לאור האמור קבע בית הדין האזורי לעבודה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.
סעש 18451-12-13 | l התובעת: נטע סודרסקי לבקוביץ | הנתבעת: נגד עיריית ת"א –יפו | על ידי כב' כבוד השופטת אופירה דגן-טוכמכר,נציג ציבור (עובדים) גב' אורית הרצוג,נציג ציבור (מעסיקים) מר צבי זייד | ניתן ב- 18.02.2015
