הזהב אינו מעלה קמטים
בכל פעם אני נדהמת מחדש עד כמה דברים שנכתבו לפני יותר ממאה שנה עדיין רלוונטיים היום ונקראים כדברים שנכתבו זה עתה. כך ב'דת הקפיטל' מאת פול לפארג (מחבר הספר 'הזכות לעצלות') שראה אור לראשונה בפריז ב-1886. לפארג, חתנו של קרל מרקס, הוגה דעות ופעיל פוליטי-חברתי, תיאר את הרעות החולות של תקופתו ובה בעת ניבא את עתידו, שהוא ההווה שלנו. בספרו, שתורגם לאחרונה לעברית (תרגום ואחרית דבר - ראובן מירן, הוצאת נהר), צפה לפארג את המשבר הכלכלי הכלל עולמי.
לדעתי סאטירה היא כלי ביטוי חריף של הוגי דעות שחשים כי בכלים אחרים קולם לא יישמע. לפארג, שראה את זרע הפורענות האינהרנטי לקפיטליזם בעת התהוותו, בחר להשתמש בכלי זה ב'דת הקפיטל'. הוא מציג קונגרס דימיוני רב משתתפים של נציגי הבורגנות הבין-לאומית (ונדרבליט, רוטשילד, קרופ, קלמנסו, גלדסטון, נציג יהודי של ביסמרק, לורד רנדולף צ'רצ'יל ואחרים) ובכללם תעשיינים, אנשי פיננסים, אנשי דת ופוליטיקאים, המתכנסים כדי לחפש יחד את האמצעים היעילים ביותר לעצירת הפלישה המסוכנת של הרעיונות החברתיים.
ראשון הדוברים, נציג האפיפיור, אמר:
"השליטה בבני האדם נעשית על ידי שימוש לחילופין בכוח ברוטלי ובשכל. בזמנים עברו, הדת הייתה הכוח המאגי ששלט בתודעתו של האדם. היא לימדה את העובד להשתעבד ללא התנגדות, לסבול את עליבות החיים הארציים תמורת חלומות על תענוגות שמימיים. אבל הסוציאליזם, הרוח הרעה של הזמנים המודרניים מגרש את האמונה הדתית וקונה לו אחיזה בלבבות החלכאים. הסוציאליזם מטיף להם שאין לדחוק את האושר לעולם הבא ומבשר להם שיהפוך את העולם לגן עדן עלי אדמות. הוא זועק באזני השכיר: 'שודדים אותך! קדימה, קום, התעורר!' הוא מכין את המוני העובדים, שהיו רגילים להיות כנועים, להתקוממות כללית - שתמוטט את החברות המתורבתות ותביא לביטול המעמדות המיוחסים, לחיסול המשפחה, להפקעת נכסיהם של העשירים ומסירתם לידי העניים, להריסת האמנות והדת ולהפצת מחשכי הברבריות ברחבי העולם." [עמ' 12]
מוסיף על כך דובר אחר:
"תיאוריית האבולוציה המתקדמת שלנו מוכיחה שנחיתותם החברתית של העובדים היא מחויבת המציאות כנפילתם לקרקע של גופים, והיא התוצאה ההכרחית של חוקי הטבע האוניוורסליים". [עמ' 13]
על כך קיבל תשובה אקטואלית לימינו אנו:
"השבח לאל שהתיאוריות ההתפתחותיות שלך אינן יורדות ומגיעות להמוני העובדים. הן היו ממלאות אותם זעם ודוחפות אותם לייאוש, שהוא כידוע יועץ ההתקוממויות העממיות." [שם]
האם לפארג חזה את ההתקוממויות שניצניהן כבר נראו בעולם מ-2011?
הפתרון המוצע הוא:
"אם ברצוננו להישאר מעמד מועדף ולהמשיך לחיות על חשבונם של העובדים, עלינו להוליך שולל את דמיונה של החיה העממית השוטה, בכך שנזין אותה באגדות וסיפורי מעשיות על אודות העולם הבא." [עמ' 14]
בשלב זה תקף הדובר את האפיקורסים "שחתרו מתחת ליסודות הדת הנוצרית ושללו את יוקרתה." [שם]
החילוני שבחבורה תקף בחזרה ואמר:
"הדת שלך נמצאת בנסיגה יום-יומית. ואלמלא אנחנו, האפיקורסים... תמכנו בך מתחת לשולחן, בעוד אנו נראים כנאבקים נגדך, כדי להוליך שולל את הולכי הבטל; אלמלא אנחנו הצבענו מדי שנה בעד תקציב הדתות - הרי אתה וכל הכמרים, כוהני הדת והרבנים של 'הביזנס הקדוש', הייתם גוועים מרעב". [שם, שם]
בנקודה זו סברתי כי לפארג ישב בוועדת הכספים של הכנסת שלנו, שבראשה עומד, כדבר שבשגרה, איש המגזר החרדי.
הכינוס המשיך - מעט על מי מנוחות והרבה ברוח סוערת, עד שסטטיסטיקאי אנגלי אמר:
"הדת היחידה שמסוגלת לענות על צורכי השעה היא דת הקפיטל. הקפיטל הוא אל ממשי. הוא נמצא בכל מקום, מופיע בכל מיני צורות... הוא האל היחיד, שטרם פגש באתאיסט... הדתות האחרת אינן נמצאות אלא על השפתיים, אך בעומק לבו של האדם מושלת האמונה בקפיטל." [עמ' 17]
קונגרס לונדון הדמיוני הזה קיים את ישיבותיו במשך שבועיים. "מונתה ועדה שהורכבה מנציגי כל הלאומים והוטל עליה לערוך את כל הדוחות ולקבץ לדוקטרינה אחת את הדעות שהושמעו ואת הרעיונות שהועלו." נשמע כאילו נכתב היום, לא?
הסאטירה ממשיכה בדיווח של הדוחות באמצעות שאלות ותשובות. שכיר נשאל מה דתו ועונה: 'דת הקפיטל'. הוא נשאל מהן מצוות הדת ועונה כך:
"דתי מצווה עלי לוותר על זכויותיי לבעלות על הקרקע, האדמה, האימא המשותפת לכולנו, על האוצרות הטמונים בבטנה, (תשובה, שומע?) על פריונה... היא מצווה עלי לוותר על זכותי לבעלות על פירות עמל ידי ורוחי; ועוד היא מצווה עלי לוותר על זכותי לבעלות על עצמי..." [עמ' 21]
השכיר מונה את המזונות האסורים עליו מטעמי הדת, כמו מטעמי בשר ציד, בשר עגל מן האיכות הראשונה, השנייה והשלישית, דג סלמון ודגים מעודנים אחרים, וכן יין טבעי או חלב. המזונות המותרים הם לחם, שעועית, תפוחי אדמה, שיירי איטליז וכו'.
לשאלה מה הדת מצווה לעשות בחסכונות התשובה היא: מעט מאוד, ולא להתעקש כאשר המדינה מסרבת להחזיר אותם ולוותר כאשר בעלי ההון שמנהלים את ההשקעות מודיעים כי הם נמוגו בעשן. (מיידוף?)
ומה בדבר הזכויות הפוליטיות? "הקפיטל מעניק לי את השעשוע הלא-מזיק לבחור את המחוקקים, המעצבים חוקים כדי להעניש אותנו; אבל הוא אוסר עלינו לעסוק בפוליטיקה..." עונה השכיר. [עמ' 23]
ללפארג יש ביקורת חמורה על הכלכלנים הטוענים כי בטלנותו של הקפיטליסט היא הכוח שמניע את החברה.
בריכוז ממרות כנף על הקפיטליזם יש כמה שראויות לציטוט: “את העץ שאינו מניב פרי יש לעקור או לשרוף; את העובד שאינו מביא עוד רווחים יש לדון לרעב", "לגנוב בגדול ולהחזיר בקטן - הרי זו פילנטרופיה", "לגרום לעובדים לשתף פעולה בצבירת הכסף שלך - הרי זה שיתוף פעולה", "לקחת לעצמך את החלק הארי מפירות העבודה – הרי זה שיתוף העובדים ברווחים", ולבסוף מציין לפארג ברשימת הציטוטים כי "הכול קמל ומזדקן אך הזהב אינו מעלה קמטים."
פרק בספר עוסק בזכרונות מקרל מרקס, אבי לורה, אשתו של לפארג, ואבי הקומוניזם. מרקס היה הוגה הדעות הגדול ביותר של הסוציאליזם וספרו "הקפיטל" נחשב לתנ"ך של הפועלים ומדריכם של הסוציאליסטים בכל המדינות. לפארג מתאר אותו כבן תרבות בעל ידע נרחב בתחומים הקלסיים, כלכלן, שולט בשש שפות וחובב גדול של מתמטיקה וקריאה.
באחרית דבר הוסיף ראובן מירן קטע קטן ומעורר חיוך. מרקס המטריאליסט כותב במכתב לחברו הטוב אנגלס: "כתבתי היום מכתב ארוך בצרפתית ללפארג, כדי לומר לו שהדברים אינם יכולים להימשך בצורה כזו... אלא לאחר שמשפחתו תספק לי נתונים חיוביים על מצבו הכלכלי".
