בית הדין הארצי לעבודה קיבל ערעור נכה 100%, שנפגע בתאונת דרכים בדרכו לעבודה, כנגד החלטת המל"ל להפסיק את קצבת הנכות ששולמה לו וזאת בעקבות הסכם פשרה אליו הגיע עם חברת הביטוח שביטחה אותו בעת התאונה אשר במסגרתו קיבל סך של 250,000 ₪. נקבע כי נוכח הצטברותן של נסיבות מיוחדות ביותר במקרה זה, על המל"ל להמשיך ולשלם למערער את גמלתו כמי שנפגע בתאונה בדרכו לעבודה החל מן המועד שבו הופסק תשלום הגמלה.
העובדות וטענות הצדדים
המערער הועסק כמאמן כושר בשני מקומות עבודה שונים, האחד כשכיר והשני כעצמאי. בשנת 2002 בעת שהיה המערער רכוב על אופנוע בדרכו לעבודה, נפגע בתאונת דרכים פגיעה קשה ורב מערכתית ונכותו הועמדה על שיעור של 100%. במועד זה, היה המערער רשום אצל המוסד לביטוח לאומי (להלן- המל"ל), המשיב בערעור זה, כשכיר ואילו בגין עבודתו כעצמאי, לא נרשם המערער במל"ל אלא רק לאחר התאונה. המל"ל הכיר במערער כנפגע בעבודתו כשכיר והוא החל לקבל קצבת נכות מעבודה וקצבת שירותים מיוחדים. בהליך נפרד, הגיש המערער תביעה כנגד חברת הביטוח שבה היה מבוטח וניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שבמסגרתו קיבל המערער סך של כ- 250,000 ₪. במסגרת הסכם הפשרה, הצהיר המערער כי נפגע בדרכו לעבודה כעצמאי. משנתקבל מידע זה בפני המל"ל, נבדק בשנית תיקו של המערער, בוטלה הכרת המל"ל במערער כנפגע עבודה, הופסק תשלום קצבתו ונוצר למערער חוב בסך של 614,147 ₪ בגין הקצבאות ששולמו לו ובסך של 8,677 ₪ בגין התשלום שקיבל כדמי פגיעה.
ערעור זה עניינו בדבר האפשרות הנתונה למוסד לחזור בו מהכרה שהכיר במערער כנפגע בעבודה, וכפועל יוצא מכך להפסיק לשלם לו תשלומים הנובעים מהכרה זו. בית הדין האזורי לעבודה קבע כי בנסיבות המקרה אין המל"ל רשאי לגבות מן המערער תשלומים ששולמו לו עד למועד בו בוטלה ההכרה. עם זאת קיבל בית הדין האזורי את עמדת המל"ל לפיה בדין בוטלה ההכרה במערער כנפגע בעבודה, וכי אין הוא מחויב בנסיבות המקרה להמשיך ולשלם לו את גמלתו. על קביעה זו של בית הדין האזורי סב הערעור. המערער ערער על פסק הדין ועתר להורות למוסד לשלם רטרואקטיבית את קצבת הנכות החל מהרגע שבו הופסקו התשלומים וזאת למשך כל ימי חייו של המערער.
המערער טען כי בית הדין קמא שהיה ער למצב הבעייתי, נקט בתוצאה של פשרה, אך זו מותירה אותו ללא אמצעי מחייה ובמצב בלתי אפשרי. לדבריו, יש ליתן משקל לכך שהיו לו הסתמכות וציפייה לגיטימיים שהמל"ל ימשיך לשלם כפי ששילם קודם לכן.
לעמדת המל"ל, המערער לא ביטח עצמו כעצמאי כנדרש לפי סעיף 77 לחוק הביטוח הלאומי, רישום המהווה תנאי מוקדם לקבלת קצבת נפגעי עבודה ומשכך, אף אם הוא תם לב, אין הוא זכאי להמשיך לקבל את הקצבה.
פסק הדין
כב' השופטת ר' רוזנפלד, אליה הצטרף המותב, קבעה כי על המל"ל להמשיך ולשלם למערער את גמלתו כמי שנפגע בתאונה בדרכו לעבודה, החל מן המועד שבו הופסק תשלום הגמלה. נקבע כי למסקנה זו יש להגיע נוכח הצטברותן של נסיבות מיוחדות ביותר במקרה זה. כך בראש ובראשונה בשים לב לכך שמדובר בנפגע שסבל מאובדן זיכרון, שנכותו הועמדה על 100%, שלא זכר ולא ידע לומר בעת חקירתו לאן בדיוק היו מועדות פניו בעת שנפגע ולא הסתיר מהמל"ל כל פרט רלוונטי בכל הקשור לזכאותו לגמלת נכות מעבודה. אף התייחסותו לפגיעתו כ"עצמאי", במסגרת הסכם הפשרה אליו הגיע נעשתה תוך "אדישות" לפרט הזה, שבאותה עת לא היה רלוונטי לגביו, בין לעניין אותו הסכם ובין בכלל.
נקבע כי לכל אלה מתווספת העובדה כי בחזרת המל"ל מהחלטתו טמונה תוצאה של שלילת מקור הכנסה לקיום בכבוד של המערער. נקבע כי בנסיבות מעין אלה, על המל"ל מוטל נטל מוגבר להוכיח כי אכן, המשך תשלום הגמלה למערער, החל מן המועד שבו הופסקה יהיה בבחינת תשלום "שלא כדין", המנוגד להוראות החוק. נקבע כי ספק אם בנסיבות המקרה עלה בידי המל"ל להרים את הנטל המוגבר המוטל עליו כאמור. נקבע כי ספק מעין זה צריך לפעול כרגיל לטובת המבוטח ועל אחת כמה וכמה בנסיבותיו של מקרה זה. אשר על כן ומן הטעמים הללו, נקבע כי יש לקבל את הערעור באופן שלא יתאפשר למוסד לחזור בו מהחלטתו להכיר במערער כנפגע בעבודה, והוא ימשיך לשלם למערער את גמלתו החל מן המועד שבו הופסקה.
הערעור נתקבל
עב"ל 45446-12 l התובע: מאיר שרייבר ; הנתבעת: הראל חב' לביטוח בע"מ l על ידי כב' סגן הנשיאה יצחק ענבר, השופטת יהודית שבח, השופט שאול שוחט l ניתן ב- 6.01.2015
