סעיף 17 לפקודת מס הכנסה קובע כי יותרו בניכוי הוצאות שהוצאו כולן בייצור הכנסתו של אדם בשנת המס ולשם כך בלבד, למעט הוצאות שהוגבלו או לא הותרו על פי סעיף 31 לפקודה.
בסעיף 17 רישה לפקודה נקבע כי בחישוב ההכנסה החייבת יותרו בניכוי אך ורק הוצאות שהוצאו בייצור ההכנסה ולשם כך בלבד.
סעיף 21 לפקודה דן בניכוי הוצאות פחת בגין רכוש קבוע. בסעיף נקבע כי יותרו בניכוי הוצאות פחת של בניין או נכס אחר בבעלותו של נישום, המשמשים לצורכי ייצור הכנסתו.
כאשר לנישום יש חדר עבודה בחלק מדירת מגוריו המשמש לצורכי עבודה כמשרד יש לבחון אם ההוצאה מותרת בניכוי, מכיוון שמדובר בהוצאה מעורבת שחלק ממנה אינו משמש לצורכי הכנסה.
סעיף 32(1) לפקודה קובע כי בבירור הכנסתו החייבת של אדם, לא יותרו ניכויים בשל הוצאות שאינן כרוכות ושלובות בתהליך הפקת ההכנסה, לרבות הוצאות הבית, הוצאות פרטיות וכדומה.
בקובץ הפרשנות לפקודה (החבק) צוין בפרשנות לסעיף 31 כי בעל עסק או משלח יד העובד בביתו - יותרו לו ההוצאות השייכות לחדר שבו מתנהל עסקו או משלח ידו, ובלבד שאפשר לזהות בבירור אילו הוצאות הוצאו בייצור הכנסתו בחדר זה.
לפיכך אם יהיה אפשר להוכיח לפקיד השומה שקיים ייחוס ספציפי של ההוצאות בין השימוש לצרכים הפרטיים לבין השימוש לצורכי העסק, וכי אכן ישנה הפרדה מלאה בין החלק הפרטי בדירת המגורים לבין החלק המשמש לעסק, אזי אפשר יהיה לנכות בהתאם את הוצאות הפחת בגין החלק המשמש כמשרד באופן יחסי, בדרך של ניכוי פחת. ייחוס ספציפי משמעותו חישוב מדויק של החלק בדירה המשמש לעסק ביחס לכלל שטח הדירה.
לעניין ניכוי הוצאות הפחת - שיעור הפחת הניתן לניכוי הוא 4% מהעלות, לא כולל מרכיב הקרקע (מרכיב הקרקע הוא בדרך כלל 1/3 מעלות המקרקעין), כלומר 2/3 מהחלק היחסי בדירה המשמש כמשרד וזאת מתוך סך כל עלות הדירה.
בסעיף 17(1) לפקודה נקבע כי אפשר לנכות את מלוא הוצאות המימון (כולל האינפלציוניות) שנבעו לנישום בגין רכישת נכסים קבועים ששימשו בייצור ההכנסה, וזאת מהמועד שבו החל הנכס לשמש בייצור ההכנסה.
כך גם לעניין הוצאות המימון - אם יוכח כאמור לעיל כי החדר משמש לצורכי העסק, במקרה זה אם נלקחה משכנתה ששימשה בין היתר גם למימון רכישת החדר, אזי יהיה אפשר לתבוע חלק יחסי מהמשכנתה בניכוי.
