קץ האידאולוגיה
הצטרפו לניוזלטר והישארו מעודכנים

קץ האידאולוגיה

מאת: פרופ' ברוך מבורך | מנהל מדעי – 'מאגר מוחות' – מכון מחקר בין תחומי | 24/03/2015
| |

עולם הפוך – בעלי החברות מתרחקים מהשטח ואינם מעניקים גם נוכחות אינטלקטואלית. מבין שלושת בעלי העניין המרכזיים בארגונים: בעלים, מנהלים ועובדים, דווקא העובדים הם אלה המבלים את מרבית זמנם בארגון ומודים למנהליהם על כל שעה נוספת שהם מוכנים להקצות להם, בעוד הבעלים שוכחים לפעמים לציין אחזקה או שתיים שבבעלותם, בגלל ריבוי האחזקות ומיעוט העניין שבאחזקה הבודדת

אחת מהתופעות המרתקות, שהולכת ומתהווה לנגד עינינו בשנים האחרונות היא, ללא כל ספק, זו ההופכת את הבעלים לדמויות וירטואליות לחלוטין בארגוניהם שלהם.

לא מצאתי לתופעה הסבר מדעי מסודר כלשהו בספרות הניהולית האקדמית ודומני שאת ההסבר ראוי אולי מלכתחילה לחפש בספרות פסיכולוגית, כזו המתעמקת במבנה האישיות של מנהיגים ואנשים דגולים בהישגיהם. 

בעלי הארגונים העסקיים הגדולים בעולם המערבי טרחו בעבר לוודא שכותבי הביוגרפיות שלהם יציגו אותם, בספרי ההערצה אודות הצלחתם המסחררת, ככאלה שהיו מעורבים בצורה פעילה בניהול עסקיהם. יתירה מזאת, הם תוארו כאובססיביים ממש במעורבותם בעסקיהם. עד כדי כך שניהולם הריכוזי ומעורבותם הרבה הזיקו משמעותית לקיום ארגוניהם.

המבנה הארגוני היזמי, שנלמד בכל הרצאה על מבנים ארגוניים, תאר את היזם העסקי כאדם שידו בכול ויד כול בו. היזם היה מעורב כמעט בכל החלטה עסקית וקשה היה לשכנעו להגדיר לעצמו תחום התמחות כלשהו ולהתמקד בו בלבד. מעורבותו המסיבית של הבעלים בניהולם הפעיל של עסקיו מייצגת את "הגל הראשון" בעולם הארגונים התעשייתי המודרני. 

לכל סטודנט במינהל עסקים מוכרים סיפורי פורד וטיילור. טיילור, ממציא המבנה הארגוני הפונקציונלי, הצליח, בקושי רב, לשכנע את נועצו העיקרי הנרי פורד ל"עלות קומה" ולמסד לעצמו דירקטוריון, שיעסוק בנושאי קביעת מדיניות, תכנון אסטרטגי, תכנון הבקרה והפיקוח, מינוי ותגמול בכירים, אישור דוחות כספיים, שינויים מבניים (השתלטויות ורכישות, מיזמים משותפים, הצעות רכש וכד') ועוד נושאים המוגדרים כמהותיים לקיומה העסקי של החברה.

עליית הבעלים ל"קומה השנייה" לוותה במינוי מנהלים שכירים מקצועיים, בעלי שם בתחומי הניהול הפונקציונליים השונים (כספים, תפעול, שווק, משאבי אנוש וכד'). לכל מנהל מקצועי הוקצתה יחידה פונקציונלית שאוישה אף היא במקצוענים בתחום הנדון.

העלייה "לקומה השנייה" אפשרה לבעלים לפנות זמנם מניהול שוטף, ריכוזי, מייגע לניהול המהותי של עסקיהם בחדרי הישיבות של הדירקטוריון. העלייה ל"קומה השנייה" מייצגת את "הגל השני" בעולם הארגוני התעשייתי המודרני.

העלייה ל"קומה השנייה" לא פגעה כהוא זה בביצועי ארגונים גדולים ומסתבר כי המנהל השכיר הצליח, במקרים רבים, לשחזר ואף לעבור את ביצועי הבעלים. ניתן לספק לממצא זה הסבר מקצועי-משימתי ולטעון כי למנהל המקצועי המתמחה יתרונות מקצועיים על פני הבעלים. ניתן לספק לממצא זה הסבר פסיכולוגי ולטעון כי למנהל המקצועי, שאינו בעלים יש את יתרון חוסר המעורבות הרגשית, המאפשר לו לכלכל מעשיו בצורה קרה וכלכלית יותר. הסבר פסיכולוגי נוסף בסיסי ורלוונטי, ללא כל ספק, הנו "רעבונו" של השכיר והעובדה הפשוטה שהוא נלחם על שרידותו הכלכלית, שלו ושל משפחתו, שלו כמו הבעלים, הנלחם על תשואות עודפות והיכולת לממש אחזקות ברמת רווחיות כזו או אחרת.

כמו שקורה במרבית המקרים, סביר להניח שההסבר המשלב את הגורמים דלעיל, בתוספת אחרים, הוא ההסבר הנכון יותר לתופעת ההצלחה העסקית של מנהלים שכירים.

את רעבונו של המנהל השכיר השביעו הבעלים בשיטות תגמול יצירתיות: תגמול על חיסכון בעלויות, השתתפות ברווחים, אופציות ומניות בעלות. הכול בכדי לממש את רצון הבעלים למשיכת רווחים גבוהים יותר ולהעלאת מחיר אחזקותיהם בשוק, לקראת יום המימוש המיוחל.

תופעת ההצלחה של מנהלים שכירים הגבירה כנראה את תאבונם של הבעלים לזמן פנוי, עד כדי כך ש"בגל השלישי" הם החלו לנסות ולהוציא עצמם החוצה לחלוטין מן הארגונים שבבעלותם. 

לא נדיר היום לראות בעלים של בנקים גדולים ושל חברות אחזקה, שאינם מעורבים ולו בצורה המינימלית ביותר בניהול עסקיהם.

במקום זאת הם מבלים זמנם בבתי קפה ובמסעדות אופנתיות, כשמעורבותם בעסקי אחזקותיהם מוצאת את ביטוייה, במקרה הטוב, בהצצה יומית או שבועית בעמוד המניות בשווי אחזקותיהם, הנסחרות בבורסות שונות ברחבי העולם.

נסו לשכנע את הסטודנט הנמרץ למינהל עסקים בחוק ההתנהגות הארגונית הבא:

"קיים מתאם שלילי בין הקצאת זמן ואנרגיה לארגון העבודה לבין מידת הבעלות עליו".

רוצה לומר, מבין שלושת בעלי העניין המרכזיים בארגונים: בעלים, מנהלים ועובדים, דווקא העובדים הם אלה המבלים את מרבית זמנם בארגון ומודים למנהליהם על כל שעה נוספת שהם מוכנים להקצות להם, בעוד הבעלים שוכחים לפעמים לציין אחזקה או שתיים שבבעלותם, בגלל ריבוי האחזקות ומיעוט העניין שבאחזקה הבודדת.

הבעלים החדשים ב"גל השלישי" "מתקרבים לאלוהים": רוחם שורה על הארגון תדיר, גופם לעיתים נדירות, אם בכלל, מתקרב לטריטוריה הארגונית. "הגל השלישי" מאופיין בנוכחות וירטואלית של בעלים בארגונים גדולים במיוחד, בניגוד לנוכחות הפיזית שאפיינה את "הגל הראשון" והנוכחות האינטלקטואלית, שאפיינה את "הגל השני".

טבלה מס. 1: מאפייני שלושת גלי הבעלות בעולם הארגונים

מאפיין בעלים/הגל

הראשון

השני

השלישי

נוכחות הבעלים

פיזית

אינטלקטואלית

וירטואלית

תפקיד הבעלים

מנהל פעיל

דירקטור/יו"ר

סוחר באחזקות

מעורבות בעלים

אמוציונלית

רציונלית

ספקולנטית

מימון בעלים

מלא

חלקי

אפסי

 

דמיינו לעצמכם את הבעלים הקשוח והמנוכר ביותר ב"גל הראשון". בעבודתו היומיומית הוא התחכך תדיר עם עובדיו, הכירם בשמותיהם, וגם היא לא אהב זאת, הרי שמטבע הדברים הוא התקרב אליהם והתחיל לפתח עמם יחסי ידידות ברמה כזו או אחרת. מעורבותם האמוציונלית של הבעלים ב"גל הראשון" הפכה את תהליכי הפיטורין, מוצדקים ככל שיהיו מבחינה ניהולית ורציונלית, לקשים יחסית.

ב"גל השלישי" מתחככים הבעלים בעיקר עם עובדי ומלצרי בתי הקפה והמסעדות בהם הם מבלים זמנם במפגשי החלפת, מכירת וקניית אחזקות שונות ומשונות. אין הם מכירים את עובדיהם ובחלק מהמקרים הם אינם מסוגלים אפילו לנקוב במספר העובדים המדויק, שהם מעסיקים בסך אחזקותיהם. בהעדר האמוציונליות ובקיומה של הספקולנטיות, מה ימנע מבעלים להתעלם לחלוטין מרווחת עובדיהם בקיומה של הצעה מפתה להחלפה, מכירה וקניה של אחזקה כלשהי?

פרדוקס מעניין נוסף מתייחס למידת המעורבות הרגשית, המחויבות והנאמנות הארגונית. בעוד העובדים והמנהלים נדרשים למעורבות רגשית בארגון מצדם, לא מתחייב הארגון מצדו להיות רגיש, מחויב ונאמן להם. יתירה מזאת, באפשרות ה"יציאה" הראשונה יממש הבעלים אחזקותיו ויותיר את גורל עובדיו הנאמנים בידי הבעלים החדשים, הדומים לו במאפייניהם.

פרדוקס זה ניתן לניסוח בחוק מעניין נוסף:

"קיים מתאם שלילי בין מידת ההזדהות, המעורבות, המחויבות והנאמנות לארגון לבין מידת הבעלות עליו".

לא נדיר לראות בחדרי הישיבות של דירקטוריונים של חברות אחזקות גדולות, תמונות מתחלפות אחת למספר חודשים, המייצגות אחזקות משתנות חדשות לבקרים. לא נדיר גם למצוא דירקטורים, המתקשים לעקוב אחר קצב ההשתנות של חברת האחזקות שלהם.

לעובדים שלמטה ארגון אחד ויחיד, שאת שמו, מיקומו והאנרגיות הפיזיות והפסיכולוגיות שהוא שואב מהם יומיום, קשה ביותר לשכוח.

מה גרם למעבר מ"הגל הראשון" ל"גל השלישי" בעולם הארגונים ולהיעלמותם של בעלי הארגונים הגדולים ביותר מהטריטוריות שלהם, הטריטוריות שכה התגאו בעבר בבעלותם עליהן ושלהן הקדישו את כל מאודם, הועידו את יורשיהם והקצו כל טיפת אנרגיה?

הסבר אחד יכול להיות ההכרה בעובדה כי לנוכחות פיזית ("הגל הראשון") ואינטלקטואלית ("הגל השני") אין יתרונות מוכחים בעליל כלשהם. הבעלות על ארגון אינה מעידה כהוא זה על יכולת הניהול שלו, כמו גם על יכולת קביעת המדיניות והתכנון האסטרטגי בו.

הבעלות על הארגון הפכה למקצוע כשלעצמו. המעבר של אילי הון לבעלות על אחזקות רבות ולגוון האחזקות מוכיח טיעון זה. המרחק מהארגון מועיל יותר לבעליו מהקרבה הפיזית והאינטלקטואלית אליו.

בעלים של ארגונים צריכים להיות מרוחקים, מנוכרים וקשובים. מרוחקים ומנוכרים מארגונים שבבעלותם וקשובים לרחשי הסביבה ולהזדמנויות סביבתיות. מיקוד האנרגיות שלהם צריך להיות בקניה ובמכירה הבאות.

הבעלים אמורים להיות מוכווני סביבה יותר ממוכווני ארגון. בסביבה הם ימצאו את ההזדמנות העסקית הבאה. השבחת ערך ארגונם הפכה למטלת דירקטורים שכירים, מנהלים שכירים ועובדים שכירים.

"הגל השלישי" מלווה בתופעה מעניינת נוספת, התומכת בטענת הניכור וחוסר המעורבות של בעלים בארגוניהם ומוכנותם הסביבתית.

"הגל השלישי" מאופיין בכך שהבעלים לא "מביא כסף מהבית" או "לא מוציא כסף מכיסו". דילול מקורות ההון הפרטי של הבעלים ימנע ממנו רכישות ואחזקות נוספות ולכן הוא מחפש לעצמו תדיר אשראי חיצוני.

לא נדיר לשמוע על מקרים של בעלי חברות ציבוריות, שרכשו לעצמם חברות ענק באמצעות אשראי בנקאי נדיב, כשמכיסם הפרטי מימנו לא יותר מ-5% מערך הקניה עצמה.  

"הכסף החיצוני" מוסיף פרדוקס על פרדוקס:

"הבעלות על ארגונים לא נקנית באמצעים עצמיים. הבעלים למעשה אינם בעלים במובן המסורתי של קנייה בכסף אישי".

לכולנו מוכרת הבדיחה על לקוח הבנק שבהיותו בעל חוב קטן לבנק אינו ישן בלילות מהחשש שלא יצליח לכסות את האוברדרפט שלו לבנק. לעומתו, בעל החוב הגדול לבנק נרדם נהדר בלילות, בהותירו את בעל הסניף שלו חרד ודואג יום ולילה ליכולת ההחזר שלו.

את הכסף נותנים אחרים, את קביעת המדיניות עושים אחרים ואת העבודה עושים אחרים. ומה נותר לבעלים? פשוט להיות בעלים! 

הנזק הנגרם לעובד כתוצאה מכישלון ניהולי, עד כדי פשיטת רגל, של מקום עבודתו, הוא בהרבה מקרים חמור פי כמה מהנזק הנגרם לבעלים. כיוון שהבעלות נרכשת באשראי ובמנופים פיננסיים נדיבים, ידאגו נותני האשראי, לפעמים גם ממשלות, לבעלים פן יקרוס לחלוטין.

צעדי התייעלות ופיטורין של חלק מהעובדים יתקבלו לכן בסובלנות. הכול בשירות הצלת ממונם של הבעלים ונותני האשראי שלהם. מבחינת הממשלה, עדיפים צעדי התייעלות חלקיים, גם אם משמעותם פיטורין של חלק מהעובדים, על חיסול טוטלי של הארגון, פיטורין המוניים ופשיטת רגל של הבעלים, תוך גרימת נזק משמעותי לנותני האשראי.

עבודתו של העובד היא בהרבה מקרים אמצעי מימוש הצורך הקיומי היחיד לו ולבני משפחתו. אובדנה היא בהרבה מקרים איום לקיומו הפיזי של העובד ושל בני משפחתו הגרעינית.

הפגיעה בבעלים היא בעיקרה פגיעה תדמיתית, אם כי גם היא, עקב ריבוי האחזקות, לא תהיה בדרך כלל משמעותית במיוחד. אם לחיסולו של הארגון לא נלוו עבירות פליליות, של ריקון החברה מנכסיה למשל, סביר להניח שהבעלים יוכלו להמשיך ולפעול בשווקים הכלכליים כאשר לחובתם תיזקף נקודה שחורה אחת. 

ומכאן לפרדוקס המעניין הבא:

"אובדנו של מקום העבודה הרסני לעובד, בעוד הנזק הנגרם ישירות לבעלים, כתוצאה מפשיטת רגל, יכול לפעמים להיות שולי יחסית".

היזמות העסקית, שאחד ממאפייניה הבולטים ביותר, לפחות על פי התפישות המקובלות, היה ההעדפה לסיכון, הולכת ומאבדת, לפחות במבחן התוצאה, מאפיין ייחודי זה. תוצאתה של יזמות עסקית שנכשלה מסכנת בצורה משמעותית הרבה יותר את בסיס קיומו של העובד שהועסק בה, יחסית לבעלים, שלכאורה לקח על עצמו את הסיכון בהקמתה מלכתחילה.

נטילת הסיכון העסקי-כלכלי מועמסת על ידי הבעלים של חברות האחזקה הגדולות על ממשלות וגופים נותני אשראי למיניהם, החוששים לגורל היזם העסקי, אולי יותר מאשר הוא עצמו.

מעניין היה לבחון, ואולי הדבר נחקר על ידי מומחי בנקאות שונים, מהו האחוז היחסי של החוב המסופק, כזה שלא הוחזר ושאין יותר כנראה סיכויים להשבתו, גם אבסולוטית וגם יחסית להיקפי האשראי והנכסים של היזמים וציבור השכירים.

סביר להניח ששנות המיתון הכלכלי העולמי האחרונות העלו את יחסיות החובות המסופקים של היזמים באופן משמעותי ביותר, אם כי אין ספק שיכולת החזר חובותיו של השכיר, בעיקר החזר המשכנתא לדיור שלקח בעבר, ירדה אף היא משמעותית.  

בתקופות שפע מאפשרת עליית ערך החברות בבורסה לדלל במעט את אחזקות הבעלים ולשלם בחזרה את האשראי הבנקאי הנדיב. רווחי החברות מאפשרים למשוך דיבידנדים נדיבים, שאף הם מאפשרים למחזר את החוב ולגלגלו לרכישה הבאה.

אולם גם בתקופות שפל, מנגנוני ההגנה על הבעלים רבים ומגוונים. רבים הם הרוצים בטובתם של הבעלים ויעשו הכול בכדי להגן עליהם מפשיטת רגל עסקית ואישית כאחת. החל בממשלה, הרואה לנגד עיניה את נתוני האבטלה והחוששת מתוספת מובטלים למעגל האבטלה במשק, המשך בנותני האשראי למיניהם, שיעשו הכול בכדי שלא להכריז על האשראי שנתנו כעל חוב מסופק, כזה שאינו ניתן להחזר והמאיים, בגלל גודלו, על קיומו הפיזי של המוסד הפיננסי, נותן האשראי בעצמו.

בעלי מקצוע, דוגמת רואי החשבון ומומחי המימון למיניהם, ממהרים להציע עזרתם גם כן, בהערכות שווי נדיבות, תמורת הסכום המתאים כמובן, המאפשרות לבעלים להימנע ממחיקות של הפסדים על אחזקותיהם בנכסים שונים.

 רואה החשבון, שאינו מספק את הערכות השווי המבוקשות, פוגע קשות בסיכוייו להיות מוזמן ולבצע הערכות שווי נוספות. בכך הוא פוגע בסיכויי השרידות שלו, שכן בתקופות שפל הדרישה לשירותיו היא, בין כה וכה, נמוכה יחסית לתקופות טובות יותר.

לצופה בהזמנות העבודה להערכות שווי, מתבררת התמונה המעניינת הבאה, המאופיינת בפרדוקס המעניין הבא:

"בתקופות שפע, הערכות השווי מבוצעות בבורסה עצמה, המתמחרת גבוה את שווי החברות הנסחרות בה; בתקופות שפל, מוזמנות הערכות השווי מבחוץ, ואף הן מתמחרות, באופן מסורתי, גבוה את שווי החברה מזמינת ההערכה".

מנגנוני הגנה נוספים, הדואגים לשרידותם של הבעלים הנם הצעת הרכש ו"המכירה מלמטה כלפי מעלה".

הצעת הרכש מאפשרת לבעלים, בקיומם של תנאים משפטיים מסוימים, להעביר את חברתם ממצב משפטי של חברה ציבורית לחברה פרטית. הצעת הרכש מנסה לפתות את בעל המניות הקטן בפרמיה מסוימת, מעל ערך השוק של המניה, זאת בעבור נכונותו למכור את המניות שברשותו.

הצעת הרכש מחייבת אומנם את הבעלים להשקיע סכומי כסף נדיבים ברכישה חוזרת של אחוזי המניות שמכר לציבור בעבר, אך כנראה שבמונחים כלכליים הוא משפר את מצבו, על חשבון בעל המניות הקטן. הסיבה לכל היא, שהבעלים יודעים כנראה על סיבות אובייקטיביות המצדיקות ערך גבוה יחסית לחברה שבבעלותם ושהציבור, בגלל מצב השפל הסביבתי, חושש לתמחרן במחיר המניה, או שאינו יודע עליהן כלל.

למותר לציין שתקופות שפע בכלכלה ובבורסה מאופיינות בריבוי הנפקות לציבור, המתומחרות על ידו, בדרך כלל, בנדיבות יתר, בעוד תקופות שפל בכלכלה ובבורסה מאופיינות בריבוי הצעות רכש, המוציאות את החברות מהתחום הציבורי בחזרה לאנונימיות הפרטית. 

"המכירה מלמטה כלפי מעלה" רווחת אף היא בתנאי שפל בעיקר. משמעותה מכירת נכסים פרטיים של הבעלים או נכסים השייכים לחברות ציבוריות אחרות של הבעלים, בתמחור יתר לחברות ציבוריות של הבעלים או, במקרה של מכירת נכסים השייכים לחברה ציבורית אחת של הבעלים, הם ימכרו לחברה ציבורית אחרת של הבעלים.

בעלים של חברות ציבוריות יודעים להפגין תחושת אחווה והזדהות חברית בתקופות שפל ולמכור מקבוצה אחת למשנתה, נכסים במחירים הגבוהים ממחירי השוק הרגילים.

עסקאות החלפה נדיבות שכאלה מפתיעות במיוחד, לאור קשיחותם ויכולות ניהול המיקח והממכר של הבעלים בימים כתיקונם.

בימים כתיקונם תתקיים, למרבה הפליאה, התופעה ההפוכה, אותה נכנה להלן: "מכירה מלמעלה כלפי מטה". תופעה זו מלווה בנדיבות יתר של בעלי החברות הציבוריות כלפי חברות פרטיות שבבעלותם.

כך ימכרו נכסים, שמחירם גבוה יחסית, במחירים זולים ובתנאי תשלום נוחים במיוחד מהבעלים של החברות הציבוריות לחברות הפרטיות שברשותם, לבני משפחה ולהם עצמם כפרטים.

הדוגמה הטריוויאלית והממחישה ביותר ל"מכירה מלמעלה כלפי מטה" הנה מכירת מכונית החברה הציבורית לבעליה לאחר תקופת הליסינג שלה במחיר נוח במיוחד. מכירת המכונית הפרטית מבעל החברה לחברה תבוצע כמעט תמיד במחיר הולם, אם לא למעלה מכך.

את האמור לעיל ואת ה"קמצנות כלפי מטה והנדיבות כלפי מעלה" ניתן לאפיין בפרדוקס המעניין הבא:

"מחירו של מוצר גבוה במיוחד, בהימכרו כלפי מעלה בהיררכיה, מהחברה הפרטית לציבורית (נדיבות כלפי מעלה); מחירו של אותו מוצר נמוך במיוחד, בהימכרו כלפי מטה בהיררכיה, מהחברה הציבורית לפרטית (קמצנות כלפי מטה)".

עסקאות אלו ניתנות גם לביצוע לרוחב בין בעלי עניין בחברות שונות, המגיעים להסכמי החלפה, קנייה ומכירה יצירתיים במיוחד, בעיקרי במצבים של שפל בשוק וחוסר בהזדמנויות כלכליות אמיתיות. עסקאות סיבוביות אלו מאפשרות להם להשיג תשואות יפות להונם וכל זאת בזכות האחווה החברית וללא כל ביסוס כלכלי מוצדק.

מנגנוני ההגנה על רכושו והונו של בעל האחזקות הגדול גדולים ומגוונים. חלקם מיסויים, חלקם אשראיים, חלקם ספקולטיביים-חבריים. 

עובדים מקצועיים מחלקים את זמנם בין מעסיקים שונים ומקטינים את התלות במעסיק בודד

תגובת העובד המקצועי להתפתחותו של "הגל השלישי" לא אחרה להגיע. העובד המקצועי, בעל הכישורים הנדרשים בשוק התעסוקה, נוטה כיום לפזר סיכונים מיוזמתו ולגוון את תעסוקותיו בשיטת "שמיכת הטלאים", אותה היטיב להגדיר מומחה תעסוקה כבר באמצע שנות התשעים של המאה העשרים, המאפשרת לו להתמודד בצורה טובה יותר עם הסיכונים האפשריים של פיטורין תכופים בעולם תחרותי וספקולטיבי ביותר.

שבוע העבודה של העובד המקצועי ב"גל העבודה השני" מתחלק בין מספר מעסיקים, תעסוקות ושיטות העסקה שונות.

העובד המקצועי ב"גל העבודה השני" מקטין את מידת התלות שלו במעסיק הבודד. הוא משמש כיועץ עצמאי לארגונים שונים, כעובד במשרה חלקית כזו או אחרת לארגונים אחרים.

לשיטת "שמיכת הטלאים" יתרונות מיסויים רבים והיא מאפשרת לעובד לתכנן את רמות המס על העבודה שהוא משלם בצורה מושכלת וכדאית יותר מבחינתו.

והחשוב מכל, תלותו של העובד המקצועי בשרירות לבם של הבעלים, שאותם אין הוא מכיר במקרים רבים, הולכת ופוחתת. במקביל להפחתת רמת האמוציונליות ולהגדלת רמת הספקולנטיות של הבעלים באחזקותיהם השונות, הלכה ופחתה לה גם מידת האמוציונליות והמעורבות של העובד המקצועי במקום עבודתו הבודד, ה"טלאי" היחיד ב"שמיכת הטלאים" שתפר לעצמו. העובד המקצועי "סוחר" בתעסוקותיו השונות כשם שהבעלים סוחרים באחזקותיהם השונות.

הטכנולוגיה המיחשובית והתקשורתית מאפשרת קיומו של קשר פיזי רופף ביותר בין ארגונים לעובדיהם והיא מפצה, במידת מה, את העובד הפגיע יותר למהלכי פיטורין שרירותיים של בעלי הארגון בו הוא מועסק.

 

טבלה מס' 2: מאפייני שני גלי העבודה המקצועית בעולם הארגונים

מאפיין עבודה/הגל

הראשון

השני

הקף משרה

מלא

חלקי

מיקום פיזי

ארגון

בית/משרד

מעברים בין ארגונים

כפויים

רצוניים בעיקר

מעורבות עובדים

אמוציונלית

רציונלית/ספקולנטית

סטטוס תעסוקה

שכיר

שכיר ו/או עצמאי

 

העובד המקצועי התחרותי ב"גל העבודה השני" מסדר בהרבה מקרים את "שמיכת הטלאים" התעסוקתית שלו על פי סדר יורד של תיגמול כלכלי ואחר במקומות התעסוקה השונים שלו ובהתאם מקבל החלטות יציאה והתמדה.

הביטוי הקיצוני ביותר של מאפייני "גל העבודה השני" הנם יושבי ראש דירקטוריונים של חברות ציבוריות, שאינם עובדים שכירים אינטגרליים של החברות בראשן הם עומדים.

הם מוגדרים בשפת מס הכנסה כיועצים לחברות בראשן הם עומדים ועובדים בחברות אלו כנגד חשבוניות, בהן הם מחייבים את החברה בראשה הם עומדים, כיועצים חיצוניים לכל דבר.

האינטרס לסוג העסקה זה של העובדים והמנהלים הבכירים ביותר בארגונים הוא הדדי. הבעלים מעוניינים לחסוך לעצמם את התנאים הסוציאליים, שמחייבת מתכונת העסקה אחרת, והעובד או המנהל המקצועי מעדיפים לחייב את החברה בשעות עבודה יקרות ולנהל בעצמם את ההפרשות לגמלאות ולביטוחים שונים דרך חברות ייעוץ עצמאיות שבבעלותם.

שיטת ההעסקה של ה"שולחן החם", שהתייחסה לתעסוקות גמישות וחלקיות של עובדים שכירים בארגונים שונים, עוברת היום לבתי העובדים המקצועיים.

אם "השולחן החם" של פעם התייחס למספר עובדים-שולחן עבודה אחד, הרי ש"השולחן החם" כיום הולך ומאפיין יותר ויותר עובדים מקצועיים במתכונת: ה"שולחן החם" הביתי, שמתייחס לשולחן אחד-מספר ארגונים שאותם משרת השולחן והעובד המקצועי היושב לצדו.

העובד המקצועי, אולי כחיקוי של בעלי האחזקות הגדולים, הופך אף הוא כמותם, במידה רבה, לדמות וירטואלית לחלוטין ומנוכרת רגשית בארגונים להם הוא מספק ייעוץ בתחומים שונים ומגוונים.

רפורמות מס שונות, בעיקר זו שיזם הנשיא בוש בארה"ב, עם היוודע תוצאות הבחירות של 2002 לקונגרס ולסנאט, הפכו את העבודה המקצועית במתכונת עצמאית מועדפת יחסית לעבודה המקצועית השכירה בשני היבטים. האחד, היכולת למשוך רווחים מחברה בלא לשלם עליהם מס הכנסה אישי כלשהו, והשני, פער המיסים המשמעותי בין מיסי חברות למיסים אישיים, לטובת מיסי החברות כמובן.

העובד המקצועי הופך למעשה לחברת אחזקות, אלא שאחזקותיו שלו מתייחסות לחלוקת הקשב והאינטלקט שלו בין חברות שונות, שעבורן הוא עובד ולהן הוא מייעץ.

שיקולי ההישארות והעזיבה של העובד המקצועי כמו גם ההפחתה וההגדלה בתרומתו לארגון נתון, דומים במידת-מה לאלו של הבעלים של חברות האחזקות הגדולות, והם מתייחסים במקום לתשואה על ההון, לתשואה על ההון האינטלקטואלי שהוא מספק לאחזקותיו השונות.

העובד המקצועי, כמו גם בעל חברת האחזקות הגדולה, הנם זן נדיר יחסית של בעלי הון פיננסי ואינטלקטואלי מבוקש. הראשון מוגן על ידי הנזק הפוטנציאלי שעזיבתו תגרום לחברה, לנותני האשראי ולמדינה ככלל; השני מוגן על ידי הנזק הפוטנציאלי שעזיבתו תגרום לחברה בה הוא מועסק.

 

אפילוג

חסר ההגנה ונוטל הסיכונים האמיתי הנו, בסופו של דבר, עובד הקו והשרות, שעבודתו אינה ייחודית וקריטית במיוחד לארגונו. היכולת להחליפו באחרים גבוהה והיא ניתנת ליישום במהירות רבה יחסית וללא השקעות משמעותיות בהדרכה ובפיתוח.

עובד זה הולך ומאבד את הגנת המדינה, שעליה נשען בעבר, בעולם קפיטליסטי ומנוכר, הנחלץ כעת, יותר מתמיד, להגנת בעל ההון הרב. דווקא בתקופה בה הולכים וגדלים אחוזי האבטלה בעולם המערבי, הולך העובד השכיר ומאבד מרכיבי ביטוח משמעותיים, שהגנו עליו בעבר, כל זאת לטובת איל ההון המשעבד מקורות מדינה גדלים והולכים לטובת הגנתו הפיננסית.
 

קץ האידיאולוגיה הנו במידה רבה קיצה של הלגיטימציה להמונים ליהנות ממנגנוני ביטוח שונים וחיזוקה של הלגיטימציה למעטים המשופעים מלכתחילה, שקשריהם וזמינותם בארגונים שבבעלותם הולכת ופוחתת.

לעיני הזר, הצופה בתרבות המערבית הקפיטליסטית נגלית תופעה מעניינת, שמשמעויותיה מרחיקות לכת. איל ההון הוא המסכן החדש, המקבל הגנות ממשליות ואחרות שונות ומגוונות, בעודו מותיר את עובדו הנאמן נטול או פחות הגנות ממשליות, בצורה משמעותית בהשוואה לעבר.

עולם הפוך, ללא כל ספק. הבעלים מתקרבים לאלוהים. הם עזבו את ארגוניהם, איבדו את הקשר עם עובדיהם ומוכנים היום לשקול יותר מתמיד פיטורי עובדים כמנגנון התמודדות ראשוני ועיקרי עם משברים כלכליים. עובדיהם הנאמנים משקיעים יותר ויותר בניסיונות ההישרדות עם המשבר הכלכלי העולמי, בעודם הולכים ומשילים מעליהם שכבות הגנה וביטוח דוגמת רמות שכר, תנאים סוציאליים נאותים, הגנות ועדים ואיגודים מקצועיים וזהירות במהלכי פיטורין מסיביים ומהירים.

הבעלים, בהיותם דמויות וירטואליות לחלוטין בארגוניהם, יוכלו להקצות יותר ויותר זמן פנוי לממשקים ממשליים, לצורך רכישה של יותר ויותר הגנות וביטוחים. העובד הזוטר ישעבד יותר ויותר משאבי זמן וכסף להבטחת תעסוקתו וקיומו וילך ויאבד הגנות וביטוחים מסוגים שונים.

אכן, קץ האידיאולוגיה. היזם ואיל ההון מתחיל לחזור לחיקה הנעים והחמים של האידיאולוגיה הסוציאליסטית, בעוד הוא מותיר מאחוריו את עובדו הנאמן שבוי, בעל כורחו, לאידיאולוגיה קפיטליסטית אכזרית ומנוכרת, הגוזלת ממנו משאבי אינטלקט, זמן וכסף במאמץ לשרוד בעולם תעסוקה אכזרי ותחרותי יותר אולי מעולם הארגונים והבעלות עליהם.

המאמר פורסם גם בעיתון המרכז האקדמי למשפט ולעסקים

 

| |
מאמרים נוספים באותו נושא
המוצרים שלנו