בית המשפט המחוזי דחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה בטענה כי רשות האוכלוסין וההגירה מעניקה דרכונים זמניים בניגוד לדין. נקבע כי הרשות פעלה בסמכות, מכוח תקנות הדרכונים, עת הנפיקה למבקש דרכון זמני. עוד נפסק כי ההנחיות הקובעות כי ניתן לפנות לצורך הוצאת מסמך נסיעה ללשכת הנמל, רק כאשר יש טיסה צפויה תוך 48 שעות, תוך הצגת כרטיס טיסה עולה בקנה אחד עם התקנות המדברות על דחיפות.
המבקש הגיע עם רעייתו לנמל התעופה בן גוריון לצורך טיסה לחופשה בקרואטיה. כשהגיע לנמל התעופה גילה שדרכונו אינו בתוקף וכי לא יוכל לטוס. הוא פנה ללשכת רשות האוכלוסין וההגירה שבנמל התעופה, ביקש וקיבל דרכון זמני, שאפשר לו לטוס לחופשה המתוכננת. עבור השירות גבתה ממנו הרשות סכום של 825 ₪ זאת, בעוד האגרה בגין חידוש דרכון בלשכה אחרת של הרשות מבעוד מועד היה מחויב בסכום של 270 ₪ מספר חודשים לאחר שחזר מהחופשה הגיש תובענה זו ובקשה לאשרה כייצוגית נגד רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: "הרשות") בה הוא טוען כי הרשות פעלה בחוסר סמכות ושלא כדין עת הנפיקה לו את הדרכון הזמני.
החקיקה הרלוונטית לתובענה דנן נעוצה בחוק הדרכונים, אשר קובע את התנאים למתן דרכון ותעודת מעבר ישראליים, ואת חובת השימוש בהם. ככלל, תוקף דרכון עומד על 10 שנים, אולם החוק מקנה לשר הפנים אפשרות להנפיק דרכון, או סוג של דרכונים לתקופה הקצרה מעשר שנים. עוד מעניק החוק שיקול דעת לשר הפנים: "לקבוע תנאים למתן דרכון או תעודת מעבר..." ,מכוח חוק הדרכונים התקין שר הפנים, באישור ועדת הכספים של הכנסת, את תקנות הדרכונים. התקנות קובעות, בין היתר, את התנאים והתבחינים להנפקת מסמך נסיעה זמני, לרבות דרכון. התקנות תוקנו גם הן בעקבות חקיקת חוק מסמכי זיהוי ביומטריים, והן מפרטות את המקרים בהם יהיה ניתן להנפיק דרכון זמני, ללא אמצעי זיהוי ביומטריים לתקופה בת שנה, במקרים דחופים.
המבקש טען כי הרשות מפרה את הוראות חוק הדרכונים ותקנות הדרכונים. המבקש הדגיש כי אינו מעלה כל טיעון כנגד התקנות, אלא טוען שהרשות פועלת בניגוד להן. המבקש טען כי הרשות העניקה לו דרכון זמני בנמל, וכך עושה לאחרים במצבו, בניגוד להוראות התקנות. להוכיח לגורם המוסמך שאצל הרשות, כי עניינו דחוף ובקשתו מוגשת בתום לב, בעת חידוש דרכונו בלשכת הנמל, כלל לא נתבקש להסביר נסיבותיו ולהבהיר כי מדובר בעניין דחוף. עוד טען כי נסיעה לחופשה עם רעייתו אינה נסיעה דחופה העונה על דרישות התקנות. עוד נטען כי אין כל הצדקה לגבות תוספת תשלום בגין הנפקת דרכון זמני בלשכת הנמל, שכן בעת הנפקתו לא נדרשת הרשות לעבודה נוספת או לכוח אדם נוסף, שכן לשכת הנמל אמורה לטפל במספר אנשים קטן. נוכח דברים אלה טען המבקש כי הרשות הפרה חובתה כרשות מנהלית שלא לגבות מהמבקש ומיתר חברי הקבוצה כספים שלא כדין, ועל כן חלה עליה חובה להשיב.
הרשות טענה מצדה כי בקשת האישור אינה מראה באיזה אופן או מידה אגרת הנמל חורגת מהסביר, ונראה כי המבקש טועה לסבור כי לאזרחים זכות לקבל דרכון מידי בלשכת הנמל. לטענת הרשות עולה כי מדובר באי הבנה מוחלטת של התקנות, שאלות שהוכרעו כבר על ידי בית המשפט בעניין דוד שדן בסוגיה. עוד נטען כי גם בקשת ערעור שהוגשה בעניין דוד נדחתה, ולפיכך הפך ההליך בעניין דוד לחלוט. הרשות מוסיפה וטוענת כי אין לקבל טענת המבקש לפיה לשכת הנמל הינה לשכה רגילה. שכן בטענה זו מתעלם המבקש מהעלויות הגבוהות של לשכת הנמל ובמגוון השיקולים שהוצגו על ידי הרשות, שעניינם בין היתר גם הכוונת התנהגות. בעניין זה ביקשה הרשות לחדד, כי למרות גובה האגרה הלך וגדל הביקוש לדרכון זמני בלשכת הנמל, כך ששיעור ההנפקה צמח כמעט פי שבעה.
כב' השופטת א' אגמון -גונן פסקה
המבקש העלה שני סוגי טיעונים כנגד הרשות, הראשון, נוגע לגובה האגרה, והשני טענה לפיה הרשות אינה פועלת על פי התבחינים הקבועים בתקנות וחורגת מסמכותה בעצם הנפקת הדרכון במקרים כמו זה שלו, ועל כן גם בגביית אגרה שלא כדין. סוג הטיעונים הראשון, לעניין גובה האגרה, הקבועה במפורש בתקנות, מהווה תקיפה עקיפה של התקנות שככלל, אין מקומה במסגרת הליך של תובענה ייצוגית. בעניין דוד הוגשה תובענה ובקשה לאשרה כייצוגית כנגד הרשות באותו עניין עצמו. שם, כמו
בעניין זה התבקש צו עשה לחדול מגביית אגרת חידוש הדרכונים בנמל, ולקבע תחתיו סכום אחר, סביר יותר. בשעתו אגרת חידוש דרכון בנמל עמדה על 1,085 שקלים, לעומת 270 שקלים בלשכה אחרת, או 240 שקלים בחידוש מרחוק. בעניין דוד, כמו בעניין זה טענה הרשות כי לשכת הנמל מעניקה שירותים מיוחדים ופועלת 24 שעות ביממה ועל כן מוצדקת גבית האגרה בסכום גבוה יותר, כמו כן טענה לחוסר האפשרות לתקוף את התקנות בתקיפה עקיפה. טענות הרשות התקבלו. הטיעון המרכזי בעניין דוד נגע לגובה האגרה ביחס לאפשרות לצאת את הארץ. במקרה זה טענת המבקש שונה ולפיה הרשות מחדשת דרכון מבלי שיש לה סמכות לעשות כן. בנוסף, בעניין דוד היו בתוקף התקנות בנוסח קודם, ואילו בבקשה זו ענייננו בתיקון לתקנות משנת 2017 . התובענה שם נדחתה. לאור ההבדלים אין מדובר בתובענה באותו נושא ממש, אולם, למרות זאת, היה מצופה מהמבקש להפנות לעניין דוד לאור קרבתו לנושא.
עוד נקבע כי בענייננו השאלה המשותפת הינה האם מנפיקה הרשות מסמכי נסיעה בלשכת הנמל בניגוד להוראות הדין לאנשים שאינם עומדים בתבחינים להנפקת מסמכי נסיעה כאמור, ובהם אנשים כמו המבקש שיש להם טיסה קרובה שאין בטיסה כשלעצמה, דחיפות מיוחדת- אך האפשרות ששאלה זו תוכרע לטובת הקבוצה אינה ממשית. במקרה שלפניי גיבשה הרשות את שיקול דעתה באותן הנחיות, הקובעות כי מקרה דחוף הוא מקרה בו הטיסה אמורה לצאת בתוך 48 שעות. הדבר עולה בקנה אחד עם מטרת התקנות, לא לפגוע בחופש התנועה יתר על המידה, ומאידך לצמצם את השימוש בדרכונים לא ביומטריים. הרשות גם סברה כי במקרה כזה יש להניח תום לב, שכן בקשת הדרכון הזמני נובעת מהטיסה המתקרבת ולא מרצון להימנע מהוצאת דרכון ביומטרי. נראה כי הן הדחיפות הן דרישת תום הלב מתגברות, ככל שמועד הטיסה קרב, בוודאי במקרה כמו זה של המבקש, בו אדם מגיע לשדה לצורך טיסה ורק אז מסתבר לו שאין לו דרכון בתוקף, כאשר הטיסה עתידה לצאת בתוך שעות בודדות. על כן, על אף שמדובר בהתנהלות קבועה של הרשות, הבאה לידי ביטוי גם בהנחיותיה, הרי שמדובר בהנחיות העולות בקנה אחד הן עם לשון התקנות, הן עם הכוונה שעמדה מאחורי התיקון.
יתר על כן נקבע כי ההנחיות הקובעות כי ניתן לפנות לצורך הוצאת מסמך נסיעה ללשכת הנמל, רק כאשר יש טיסה צפויה תוך 48 שעות, תוך הצגת כרטיס טיסה עולה בקנה אחד עם התקנות המדברות על דחיפות. הדחיפות היא בטיסה הקרובה ולא במטרת הטיסה. אשר לאופן הבחינה, טוען המבקש כי כיוון שלא נשאל כל שאלה המעידה על נסיבות לפיהן ניתן ללמוד על דחיפות עניינו, אין המשיבה יכולה לטעון כי עניינו של המבקש נבחן ונמצא דחוף. כאמור, החובה להציג כרטיס טיסה, והאפשרות להוציא מסמך נסיעה בלשכת הנמל רק בתוך 48 שעות ממועד הטיסה המיועד מעידים על הדחיפות, כמו גם על תום הלב, ועל כן לא נדרשת הרשות לשאול שאלות נוספות. על הרשות לבחון דחיפות או לשאול שאלות נוספות, במקרים שאינם נופלים בגדר הכלל האמור שנקבע בהנחיות. היינו, לו יגיע אדם ללשכת הנמל יותר מ-48 שעות לפני מועד הטיסה, או לחלופין ללא טיסה עתידית קרובה, אזי, כדי להפעיל את שיקול דעת הרשות, יהיה עליה לבחון את הדחיפות. אך משגיבשה הרשות את עמדתה בהנחיות, שעולות בקנה אחד עם לשון התקנה, באותם מקרים הנופלים בגדר הכלל, אין חובה עליה לשאול שאלות או לבקש הבהרות נוספות.
לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחתה. נקבע כי הרשות פעלה בסמכות, מכוח תקנות הדרכונים, עת הנפיקה למבקש דרכון זמני, וגבתה ממנו את האגרה הקבועה בתקנות למסמך נסיעה המונפק בלשכת הנמל.
המבקש יוצג ע"י עו"ד צבי פשדצקי; המשיבה יוצגה ע"י עו"ד גינת אריאל קצ'קו מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)
ת"צ 37039-02-20
