בג"ץ קיבל בדעת רוב עתירות שהוגשו לפני 15 שנה וקבע כי לעניין חוק השבות יש להכיר כיהודים במי שבמהלך שהותם בישראל כדין עברו גיור בקהילה רפורמית או קונסרבטיבית. נקבע כי יש להכיר כיהודים לעניין חוק השבות במי שהתגיירו בקהילה רפורמית או קונסרבטיבית בישראל.
העותרים בהליכים דנן באו לישראל ממקומות שונים ברחבי העולם, ועברו בה הליך גיור בקהילה מסורתית (קונסרבטיבית) או רפורמית. השאלה שהתעוררה בעניינם הינה האם יש להכיר בהם כיהודים לעניין חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: "חוק השבות"). העותרות והעותרים בהליכים שלפנינו הגיעו לישראל ובמהלך שהייתם בה כדין עברו גיור בקהילה קונסרבטיבית או רפורמית שלא במסגרת מערך הגיור הממלכתי. הם עתרו לבג"ץ לאחר ששר הפנים – המשיב – דחה את בקשותיהם לקבל אזרחות ישראלית כיהודים מכוח חוק השבות. הרוב המכריע של העתירות הוגש עוד בשנת 2005.
העותרים ביקשו הכרה כיהודים לעניין חוק השבות ורישום כיהודים במרשם האוכלוסין, בעקבות הגיורים שעברו. לטענת העותרים, יש מקום להכיר בגיורים שעורכות התנועות – בארץ או בחו"ל – כמקימים זכאות למעמד מכוח חוק השבות. תימוכין לכך הם ביקשו למצוא בפסק-הדין שניתן בעניין רגצ'ובה (בו נקבע כי פרשנות של התיבה "שנתגייר" בחוק השבות פירושה - מי שעבר גיור בקהילה יהודית מוכרת בהתאם לאמות המידה המקובלות בה) ובכך שמדובר בקהילות יהודיות מוכרות מזה שנים. כן נטען כי היעדר הכרה בגיורי התנועות הללו פוגע באופן בלתי מידתי בזכותם של המתגיירים לחופש דת ובזכותם לשוויון לעומת מי שהתגייר בארץ בגיור הממלכתי או בגיור האורתודוכסי הפרטי, וכן לעומת מי שהתגייר בחו"ל.
שר הפנים טען כי לא הועלתה כל טענה לגבי תוקפם של הגיורים שעברו העותרים. עם זאת טען שר הפנים כי דין הסעד שביקשו העותרים לעניין רישומם כיהודים במרשם האוכלוסין להידחות על הסף, מחמת קיומו של סעד חלופי והוא – הגשת המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בבקשה לקבל תעודה ציבורית לפי סעיף 19ג לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 פרט לכך, לא הציג שר הפנים כל טענה לגופם של דברים, ואף ראה לציין כי "המדינה [גם] מודעת לדימיון בסוגיה המשפטית המתעוררת בסוגיה שלפנינו אל מול זו אשר הוכרעה בעניין רגצ'ובה". שר הפנים הוסיף וטען כי לשיטתו יש מקום להמתין עד "לליבונה של החקיקה בסוגיה".
בג"ץ החליט כי לאחר למעלה מ-15 שנים שבהן בית המשפט המתין ללא הועיל להכרעת המחוקק בסוגיה זו, ונוכח העובדה שעל הכף מונחות הזכויות והמעמד של העותרים ושל אחרים כמותם, אין מנוס מהכרעה שיפוטית ומכאן ההחלטה.
כב' השופטת א' חיות פסקה
השאלה אם יש להכיר בעותרים כיהודים לעניין חוק השבות בעקבות הגיורים שעברו, היא שאלה פרשנית הנוגעת להוראות חוק השבות. חוק השבות הוא אבן הראשה בזהותה החוקתית של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, לצד היותה מדינה דמוקרטית. הוא משקף את עקרון היסוד שעליו הוקמה המדינה, ולפיו שערי הארץ פתוחים לרווחה לכל יהודי החפץ להשתקע בה. סוגיית הגיור וההכרה בו לעניין חוק השבות, היא סוגיה נכבדה וכבדת משקל וכבר נפסק בהקשר זה כי מדובר "בסוגיה שמצויה בליבת ההצדקה לקיומה של המדינה".
עוד נקבע כי לאורך השנים עמדתה העקבית של המדינה בפני בית משפט זה הייתה כי יש לצמצם את ההכרה בגיור לעניין חוק השבות. הטענות שהעלתה המדינה בהקשר זה נדחו בעיקרן. כך, בעניין פסרו, שניתן לפני כ-25 שנה, דחה בית משפט זה (בהרכב מורחב) את טענתה של המדינה כי על מנת שיוכר גיורו לעניין חוק השבות, על המתגייר לעמוד בתנאים הקבועים בפקודת העדה הדתית (המרה) (להלן: פקודת ההמרה). בית המשפט קבע כי פקודת ההמרה "חלה רק על נושאים שבסמכותם של בתי הדין הדתיים" ואינה חלה לעניין חוק השבות. בית המשפט הדגיש בעניין פסרו כי פסיקתו היא בעלת אופי שלילי בלבד וכי בידי המחוקק להסדיר את הדרישות המהותיות מהליך הגיור לעניין חוק השבות. משנדחתה טענתה בדבר אי-תחולת חוק השבות, העלתה המדינה טענה נוספת, לפיה נדרשת הבחנה בין גיור שנערך בישראל לגיור שנערך מחוצה לה. ביחס לגיור בישראל נטען כי יש להכיר רק בגיור שנערך במסגרת מערך הגיור הממלכתי, ואילו ביחס לגיור בחו"ל טענה המדינה כי יש להכיר רק בהליכי גיור שבהם הצטרף המתגייר לקהילה המגיירת – שיכולה להיות מכל זרם מוכר ביהדות – והשתלב בה. אף טענה זו נדחתה בעניין טושביים ב. לעניין גיור שנערך בחו"ל, פסק בית המשפט (בהרכב מורחב) כי הצטרפות לקהילה המגיירת אינה תנאי להכרה בגיור שנערך מחוץ לישראל.
יתרה מכך נקבע כי סוגיית פרשנותה של התיבה "שנתגייר" בחוק השבות שבה והתעוררה בעניין רגצ'ובה בו נדון עניינם של מי שהתגיירו בישראל בקהילה אורתודוכסית שלא במסגרת מערך הגיור הממלכתי. טענת המדינה הייתה כי חוק השבות לא נועד לחול על מי שהתגייר בעת שכבר שהה בישראל, וכי אין להכיר בגיור שנערך בישראל זולת אם נערך במסגרת מערך הגיור הממלכתי נדחתה. בית משפט זה (בהרכב מורחב) דחה טענות אלה, ופסק כי חוק השבות חל, כפי שנקבע בעניין טושביים א, על מי שבא לישראל ובעודו שוהה בה כדין עבר גיור, בין בישראל ובין מחוצה לה. במילים אחרות, תכליתו של סעיף 4ב לחוק השבות היא לעודד כל יהודי – בין שהוא יהודי מלידה ובין שבחר להצטרף לעם היהודי באמצעות גיור – לעלות לישראל ולהשתקע בה. בתוך כך נפסק כי מבחן הקהילה היהודית המוכרת מגשים תכלית זו, ובד בבד הוא מהווה מבחן אובייקטיבי של הכרה ציבורית בהליך הגיור כך שיובטח שמדובר בהכרה שיוונית המתמקדת בקהילה, ולא במקום הגיאוגרפי שבו עבר הגר את הליך הגיור. הקהילות הלא-אורתודוכסיות שבהן התגיירו העותרים שבפנינו הן קהילות מבוססות בישראל, והן בעלות זהות יהודית משותפת וידועה ומסגרות קבועות של ניהול קהילתי. הליך הגיור בהן נעשה על ידי גוף דתי שהוסמך לכך בקהילה שאותה הוא משרת, בהתאם לאמות-מידה קבועות, ולאחר שקדם לו הליך הכנה ולמידה משמעותי.
כב' השופטת ד' ברק-ארז הוסיפה ופסקה
לשיטתה ההכרעה בעתירות שבפנינו אינה מורכבת כלל ועיקר, מאחר שהיא נובעת במישרין מתקדימיו המפורשים של בית משפט זה במקרים קודמים, ובעיקר בבג"ץ 7625/06 רגצ'ובה נ' משרד הפנים משהובהר בו כי לצורך חוק השבות, התש"י-1950 יש להכיר כ"יהודי" במי שעבר הליך גיור בקהילה אורתודוכסית בישראל, שלא במסגרת מערך הגיור הממלכתי, ממילא ברור שקביעה זו אמורה לחול גם ביחס להליך גיור מסודר בקהילות מוכרות אחרות, ללא הפליה על בסיס של השקפה אמונית.
כב' השופט נ' הנדל הוסיף והטעים כי כנסת ישראל לא בחרה לאמץ את הצעת חלק מחבריה, ולהוסיף למונח "שנתגייר" את המילים "לפי ההלכה" או "לפי הרבנות הראשית". אפשרויות אלה עמדו בפני המחוקק, אך הוא בחר להשאיר את הכתוב כפי שהוא. מכאן שקשה מבחינה משפטית להבחין בין קהילה מוכרת בארץ או בחוץ לארץ.
כב' השופט נ' סולברג הצטרף למסקנה המשפטית של דעת הרוב, אך סבר בדעת יחיד כי יש להשהות את מועד כניסת הצווים לתוקף ב-12 חודשים מיום כינונה של הממשלה ה-36, כדי לאפשר אסדרה חקיקתית לנושא.
לאור האמור לעיל העתירות התקבלו ברוב דעות. נקבע כי יש לקוות כי שאלות הנוגעות להיקפו ותחולתו של חוק השבות יזכו לליבון ציבורי מעמיק, ויבואו על פתרונן מחוץ לכותלי בית המשפט. כאשר פסק דין זה, שניתן לנוכח המצב המשפטי השורר, אינו סוגר את הדלת בפני פתרון אחר ומוסכם. הדלת עודנה פתוחה ותלויה בעם ובנציגיו.
העותרים יוצגו ע"י עו"ד ניקול מאור; משרד הפנים יוצג ע"י עו"ד אורלי ארז-לחובסקי; עו"ד גלעד קריב
בג"ץ 11013/05
