בית המשפט לענייני משפחה קיבל בקשת בן לחשיפת מידע המצוי בטלפון הנייד והמחשב של בנו המנוח המוחזקים בידי מי שלטענתה הייתה ידועתו בציבור. נקבע כי המחזיקה איננה יורשת של המנוח, ולכן גם איננה יכולה לטעון להגנת הפרטיות בשמו, שעה שבנו הוא יורש וודאי.
במרכזו של ההליך עתירה להעברת הטלפון הנייד והמחשב של המנוח למומחה מטעם בית המשפט, על מנת שהלה יפיק את כל המידע האגור בהם. המבקש, הוא בנו היחיד של המנוח, ע"י אמו. המשיבה (להלן: "בת הזוג" או ח') טענה, שהייתה הידועה בציבור של המנוח משך כארבע שנים טרם פטירתו. בין הצדדים מתנהל הליך בנוגע לירושת המנוח. אין חולק, שח' מחזיקה בטלפון הנייד של המנוח ובמחשבו האישי. המבקש עתר להעברת הטלפון הנייד והמחשב למומחה מטעם בית המשפט, על מנת שהלה יפיק את כל המידע האגור בהם, וימציא אותו למבקש. כמו כן עותר המבקש, שהמומחה יבדוק אם נעשו שינויים במידע האגור מאז פטירת המנוח.
המבקש טען כי יש להיעתר לבקשה, על מנת למנוע מצב, לפיו רק ח' חשופה למידע האגור, שעשוי לשפוך אור על הסוגיות שבמחלוקת, לרבות מערכת היחסים שהתנהלה בינה ובין המנוח, כמו גם על יחסים נטענים שהיו למנוח עם נשים אחרות. המבקש הדגיש, כי בעוד זכותה של ח' לרשת את המנוח מוטלת בספק, הרי הוא יורש וודאי. עובדה זו, כך המבקש, מדגישה ביתר שאת את חוסר הסבירות בשליטת ח' בראיות המבוקשות.
לטענת בת הזוג, המידע כולל תמונות, סרטונים ותכתובות בעלי תוכן אינטימי, שחשיפתו תפגע קשות בפרטיות המנוח ופרטיותה שלה ובנוסף, לא הוכחה רלוונטיות המידע המבוקש, ולכן מדובר בדייג של ראיות.
כב' השופט ש' בר יוסף פסק
אין לקבל את עמדת בת הזוג בדבר פגיעה בפרטיות המנוח. הלכה פסוקה היא, שהזכות לפרטיות אינה עוברת מן העולם יחד עם בעל הזכות, והיא ממשיכה להיות מוגנת גם אחרי מותו. במקומו של בעל הזכות ה"מקורי", שעם מותו אינו כשר עוד לזכויות לפי סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, באים יורשיו תחתיו כבעלי אותה זכות שהייתה למורישם. בהתאם לגישה כללית, לפיה זכויות מסוימות של אדם אינן חולפות מן העולם ביחד אתו, אלא מוקנות לקרוביו/יורשיו, הוראת סעיף 5 לחוק איסור לשון הרע, דנה בהגשת כתב אישום בשל לשון הרע על נפטר, לבקשת קרוביו המנויים בסעיף. בנוסף, ניתן לציין את ההלכה המנחה, לפיה הזכות לחיסיון עורך דין – לקוח של אדם עוברת ליורשיו. זהותם של יורשים נקבעת בצו ירושה, לפי סעיף 66(א) לחוק הירושה. עוד נקבע כי ח' איננה יורשת של המנוח, ולכן גם איננה יכולה לטעון להגנת הפרטיות בשמו. הדברים אמורים מקל וחומר, שעה שהמבקש הוא יורש וודאי של המנוח, בעוד זכותה של ח' לרשת שנויה במחלוקת. ממילא, לא ניתן להלום מצב, לפיו בעל דין שטרם נקבע כיורש יאיין את זכותו של יורש וודאי לקבל מידע אודות המוריש, בטענה לפגיעה בפרטיות של האחרון. יתרה מזאת, במקרה דנא, יש לידועה בציבור אינטרס לא לחשוף את המידע האגור, ככל שיש בו כדי לסייע למבקש. אינטרס זה מאפיל משמעותית על עמדתה, לפיה היא חרדה לפרטיותו של המנוח.
בנוסף לאמור, נקבע כי משעה, שהזכות להגנה על הפרטיות איננה מוחלטת, יש לאזנה למול זכויות אחרות. מדובר בזכות המנוח לכיבוד רצונו, לרבות רצונו המשוער המתבטא בכללי הירושה על פי דין. כמו כן מדובר בזכות הקניין של המבקש בירושת אביו המנוח. עוד מדובר בשאיפה לגילוי האמת, שהינה ערך מרכזי במשפט. באיזון האמור גובר משקל שלוש הזכויות האחרונות על משקל הזכות הנטענת לפרטיות המנוח. הטענה לפגיעה בפרטיות המנוח לא יכולה להישמע מפיה של ח', גם משום שהיא עצמה פרצה את גבולות פרטיותו. אפילו אם תתקבל טענת בת הזוג, לפיה הטלפון הנייד של המנוח והמחשב הגיעו לידיה כדין (קל וחומר אם, כטענת המבקש, נטלה אותם שלא כדין), זכותו של המנוח לפרטיות, חייבה אותה להימנע מפשפוש בתוכן המידע האגור. והנה, הפרטיות בשמה חפצה למנוע מהמבקש מידע אודות המנוח, לא הטרידה אותה כאשר עשתה במידע כבתוך שלה. לא זו אף זו, אדם זכאי לפרטיות כלפי כולי עלמא, לרבות בן זוג ממילא טענת הידועה בציבור לפיה הייתה בת זוגו של המנוח, איננה מצדיקה חדירה לפרטיותו. לעניין זה, אין נפקא מינה, אם היא יודעת את הסיסמה לטלפון הנייד של המנוח כטענתה, אם לאו. סיסמה כמוה כמפתח לתיבת דואר. כשם שהחזקה במפתח לתיבת דואר איננה מצדיקה פשפוש במכתבים פרטיים של בן זוג, כך ידיעת סיסמה איננה מצדיקה פשפוש במידע פרטי, שניתן לחשוף באמצעותה. אכן, האפשרות המעשית להיחשף למידע פרטי איננה משמיעה, מניה וביה, הרשאה לעשות כן. נפסק כי הדעת נותנת, שככל שהתאפשר לידועה בציבור להשתמש בטלפון הנייד בסביבתו המיידית של המנוח, להבדיל מנטילת המכשיר לשליטתה הבלעדית והבלתי מוגבלת, הרשאה בחיי המנוח הינה מפוקחת על ידי המנוח וניתנת להפסקה בכל עת. ממילא ברי, שהרשאה כזו איננה מבססת זכות לשימוש לא מפוקח ובלתי מוגבל, כפי שנעשה על ידי הידועה בציבור לאחר פטירת המנוח. הדברים אמורים מקל וחומר בנוגע למחשב, לגביו לא נטען להרשאה כלשהי.
זאת ועוד, נפסק כי משעה שטרם נקבע שבת הזוג יורשת את המנוח, אף החזקתה הפיסית בטלפון הנייד ובמחשב היא, לכל היותר, כנאמנת של היורש/ים, שזהותם תקבע עם מתן צו הירושה. גם מטעם זה, לא הייתה לה הרשאה לעשות בטלפון הנייד ובמחשב כבתוך שלה. אמור מעתה, עמדת הידועה בציבור לוקה בחוסר תום לב, שעה שהיא מבקשת לאסור על המבקש את שהתירה לעצמה. נקבע כי בת הזוג מנכסת לעצמה זכות, שאין לה, לצנזר את המידע שיגולה למבקש, לפי שיקול דעתה באשר לגדרי פרטיותו של המנוח. הלכה למעשה, חפצה הידועה בציבור לקבוע איזה מידע יגולה למבקש ואיזה יישאר נחלתה הבלעדית. ברי, שלא ניתן להלום עמדה כגון דא, הן מטעמים של חוסר תום הלב, והן משום שהיא פוגעת בשוויון בין בעלי הדין. אכן, חשיפת האמת מותנית בקיום דיון הוגן אשר בו ניתן יהיה לפרוש את מלוא התשתית הראייתית הרלוונטית ובו תינתן לכל צד האפשרות להתמודד באופן ראוי עם טענות הצד שכנגד.
בנוסף לאמור נקבע כי העולה מכל האמור הוא שטעמים הנעוצים בהגנה על פרטיותו של המנוח אינם עומדים כאמתלא למנוע מהמבקש את המידע האגור. אומנם לא בכל מקרה תהא הצדקה לחשוף מידע האגור בטלפון נייד, במחשב וכיוצ"ב, שהרי מאגרים כגון דא חושפים חלקים נכבדים מעולמו הפרטי והאינטימי ביותר של אדם ולכן נדרשת זהירות יתירה. אולם, בנסיבותיו של המקרה דנן, בו המידע כבר נחשף בפני אחד מבעלי הדין, ומבוקש גילויו בפני בעל דין שכנגד, שהוא גם יורש וודאי - אין מנוס מהסגת הזכות לפרטיות מפני זכויות ואינטרסים נוגדים. אשר לטענת ח' לפיה המידע האגור עלול לפגוע בפרטיותה – לפי ההלכה פסוקה נקודת המוצא היא גילוי מירבי של ראיות, כאשר החריג לכך הוא קיומו של חיסיון או אינטרסים וערכים נוגדים אחרים כמו פרטיות, המצדיקים אי גילוי. לפיכך נקבע כי, ככל שתוגש בקשה לחסות ראיה כזו או אחרת הכלולה במידע האגור, בית המשפט יכריע לגופה.
כב' השופט ש' בר יוסף הוסיף וקבע
אין לקבל את טענת בת הזוג כי מדובר בדייג ראיות שכן לעתים אין בעל דין יודע מהם המסמכים שבידי הצד שכנגד, ומסמכים לצורך המשפט התלוי ועומד, שייכים לעניין, והחיפוש אחריהם אינו 'דיג'. בנוסף, משעה שמערכת היחסים בין המנוח לח', ומערכות יחסים נטענות בינו לבין אחרות, עשויות להיות בעלות חשיבות להכרעה בשאלה, האם הייתה ח' ידועה בציבור של המנוח אם לאו - הורם הנטל להוכיח רלוונטיות לכאורית של המידע האגור. והנה, על מנת לבסס חובת גילוי די להצביע על כך שלמסמך עשויה להיות רלוונטיות להליך. קבלת טענת ח', משמעותה, שרק לה שמורה הזכות "לדוג" ראיות מתוך המידע האגור בעוד המבקש אמור להסתפק ב"דגים" שהיא בוחרת להגיש לשולחן ההליך.
לאור האמור לעיל הבקשה התקבלה. נקבע כי בשים לב לתוצאה, ומשעה שעמדת בת הזוג לקתה בחוסר תום לב דיוני, חויבה היא לשלם למבקש את הוצאות הבקשה בסך של 3,500 ₪.
המבקש יוצג ע"י עו״ד ב. קראוס ועו"ד עמית אלזם; המשיבה יוצגה ע"י עו״ד מ. אונונה אזולאי
ת"ע 19479-06-20
