בית הדין הארצי לעבודה קיבל את ערעורה של קופת חולים "כללית" על החלטת בית הדין קמא כי יש לקבל בחלקה את תביעתו של רופא שעבד בשורותיה כתורן חוץ וכי יש להחיל בעניינו את ההסכמים הקיבוציים של הרופאים. נקבע כי בית הדין קמא לא היה צריך להגיע למסקנה כזו, שיש לה השלכה רוחבית, וניתן היה להסתפק בבדיקת זכאותו של הרופא לזכויות הקונקרטיות שנתבעו על ידו מכוח ההסכמים הקיבוציים המגדירים את אותן זכויות.
עסקינן בערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה במסגרתו התקבלה בחלקה תביעתו של רופא ששימש תורן חוץ בביה"ח "העמק" בעפולה (להלן: "המשיב" או "הרופא") נגד שירותי בריאות כללית (להלן: "הקופה").
הרופא הועסק על ידי הקופה החל מחודש דצמבר 2003, במעמד של "תורן חוץ" היינו כרופא המבצע תורנויות בלבד, כאשר בין הצדדים נחתם ביום "הסכם אישי מיוחד לעבודה זמנית". במהלך 2015 חתמו הצדדים על הסכם נוסף שכותרתו "הסכם עבודה אישי מיוחד לתורני חוץ - רופאים". שכרו של הרופא שולם בהתאם לדרגה ולוותק שנקבעו לו בהסכם הראשון, ולפי תעריפי התורנויות הקבועים בהסכמים הקיבוציים החלים על הרופאים כפי שנחתמו לאורך השנים בין המעסיקות ברפואה הציבורית (וביניהן המדינה והקופה) לבין ההסתדרות הרפואית בישראל (להלן: "הר"י"). הרופא סיים את העסקתו בשנת 2006. כחמש שנים לאחר סיום העסקתו, הגיש הרופא תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, ובמסגרתה טען כי חלים עליו ההסכמים הקיבוציים של הרופאים במלואם ובהתאם הוא זכאי לתוספת פריפריה, תוספת שקלית, הפרשי הפקדות לפנסיה, תוספת טלפון והפקדות לקרן השתלמות. בנוסף תבע הפרש דמי הבראה, דמי ביגוד והפרש פיצויי פיטורים. תביעתו התקבלה בחלקה הקטן תוך שנקבע כי "ככלל, הסכמי הרופאים היו אמורים לחול גם על תורני חוץ (כולל הרופא)".
הקופה הגישה את הערעור דנן ובתוך כך טענה כי טעה בית הדין קמא בקבעו כי ההסכמים הקיבוציים של הרופאים חלים על תורני החוץ, תוך התעלמות מוחלטת מההקשר התעשייתי המלמד אחרת. עוד נטען כי בית הדין קמא ביסס קביעה מרחיקת לכת זו על בחינה לשונית מוטעית של סעיפי התחולה המופיעים בחלק מההסכמים הקיבוציים, ובמנותק ממכלול הוראותיהם. בנוסף נטען כי טעה בית הדין קמא באי מתן משקל כלשהו להוראותיו של הסכם 2012, שנחתם לאחר משא-ומתן ממושך והסדיר לראשונה את זכויותיהם של תורני החוץ, תוך שנקבעה בו במפורש העדר תחולה להסכמים הקיבוציים של הרופאים.
הרופא טען מצדו כי בית הדין קמא ניתח נכונה את סעיפי התחולה של ההסכמים הקיבוציים ולא יעלה על הדעת כי תתקבל גישת הקופה לפיה יש להתעלם מלשון ההסכמים ולהתייחס אך ורק להיגיון הדברים הנטען על ידה. בנוסף נטען כי אין כל סבירות בטענתה לפיה יש להחריג את תורני החוץ מתחולת ההסכמים הקיבוציים, על אף שהדבר לא קבוע בהם, אך ורק בשל שתורני החוץ אינם עובדים במשמרות בוקר אלא בערב ובלילה, וקביעה כזו תוביל ליצירת אפליה בלתי מוצדקת בין רופאים המבצעים עבודה זהה.
המדינה טענה מצדה כי ההסכמים הקיבוציים של הרופאים מעולם לא חלו ולא אמורים היו לחול על תורני החוץ, והדברים עולים מלשון ההסכמים ותכליתם; מאופי ותבנית ההעסקה של המשרה, שאינה דומה כלל לרופאי המחלקות בבתי החולים; מהתמורה המשולמת בגין העבודה כתורן חוץ; מהעובדה כי המונח "תורן חוץ" נפקד מההסכמים הקיבוציים של הרופאים; וכן מהתנהלותה של הר"י, לרבות בכתובים, ממנה עולה כי נתנה הסכמה חד משמעית לאי החלת ההסכמים הקיבוציים על תורני החוץ.
פסק הדין
כב' השופטת ס' דוידוב- מוטלה פסקה כי דין ערעורה של הקופה להתקבל, שכן לא הייתה הצדקה לקבוע באופן גורף כי ההסכמים הקיבוציים של הרופאים חלים על תורני החוץ והרופא בכללם.
בהמשך לאמור נקבע כי תביעתו של הרופא היא תביעה אינדיבידואלית של רופא ספציפי כנגד מעסיקתו לזכויות קונקרטיות, ואין המדובר בסכסוך קיבוצי הנוגע לכלל תורני החוץ אצל כל המעסיקות הציבוריות. משכך קיים קושי בקביעתו הגורפת של בית הדין קמא לפיה "ככלל הסכמי הרופאים היו אמורים לחול גם על תורני חוץ ". לא כל שכן, בתביעתו של הרופא לא התבקש סעד הצהרתי כזה וממילא לא אמור היה בית הדין קמא להגיע למסקנה כזו, שיש לה השלכה רוחבית, וניתן היה להסתפק בבדיקת זכאותו לזכויות הקונקרטיות שנתבעו על ידו מכוח ההסכמים הקיבוציים המגדירים את אותן זכויות.
בית הדין הארצי לעבודה הוסיף וקבע כי משמעותה המעשית של פרשנות הרופא היא שרופא המועסק בבית חולים (או במשרה ציבורית אחרת) בעבודת היום ומבצע תורנויות כתורן חוץ בבית חולים אחר - יקבל את התוספת השקלית גם בגין עבודת היום שלו וגם בגין ביצוע התורנויות, תוך הפלייתם לרעה של הרופאים המבצעים את התורנויות באותו בית חולים בו הם מבצעים גם את משרתם הרגילה. יתרה מכך, ככל שהצדדים למערכת היחסים הקיבוצית היו מבקשים להחיל את התוספת השקלית גם על תורן חוץ, היו עושים זאת במפורש, וכי תשלומה לרופא בנוסף ועל גבי תמורת התורנויות המשולמת לו תהא מלאכותית ותיצור "יציר כלאיים" שהצדדים לא התכוונו לו.
עוד נפסק כי הוראות הסכמים קיבוציים אין לפרש באופן טכני, אלא בהתאם להקשר הכולל והתכלית לפיכך גם אם מצופה כי הוצאת קבוצת עובדים מגדר הוראה מזכה בהסכם קיבוצי תהא חד משמעית ומפורשת - בנסיבותיו של מקרה זה ההקשר הכולל מוביל למסקנה כי הצדדים למערכת היחסים הקיבוצית לא הקנו לתורני החוץ זכות לביצוע הפקדות לקרן השתלמות טרם שנוצרה זכאותם לכך בהסכם 2012.
לסיכום, ערעור הקופה התקבל והערעור שכנגד נדחה. נקבע כי לא הייתה הצדקה לקבוע כי הרופא זכאי היה בתקופת עבודתו לתשלום התוספת השקלית ולביצוע הפקדות לקרן השתלמות וכי הרופא לא היה זכאי, בתקופת עבודתו בקופה כתורן חוץ, לקבלת התוספת השקלית מכוח הסכם 2000.
תקציר פסק הדין – באדיבות מאגר המידע המשפטי "דינים ועוד" מבית חשבים ה.פ.ס מידע עסקי בע"מ
ע"ע -1467539-12 ● בבית הדין הארצי לעבודה ● על ידי כב' הנשיאה ורדה וירט-ליבנה, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט רועי פוליאק ● המערערת: שירותי בריאות כללית ● המשיב: ד"ר אוסאמה אבו אחמד, הסתדרות הרפואית בישראל, מדינת ישראל ● ניתן ב-02.04.2017
