הסבת הכנסות מאדם לאדם ושומות לפי תחשיב כלכלי למשאית
הצטרפו לניוזלטר והישארו מעודכנים

הסבת הכנסות מאדם לאדם ושומות לפי תחשיב כלכלי למשאית

מאת: רמי אריה, עו"ד ורו"ח | מומחה לדיני מיסוי ומנהל מקצועי של אתר האינטרנט מסי | 04/09/2014
| |

ביום 7.8.2014 ניתן פסק דין בעניין בעלים של משאית בשם נאסר (ע"מ 44447-05-12, נאסר נ' פקיד השומה כפר סבא), שבו קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו את שני הערעורים של נאסר כנגד פקיד השומה.

מדובר בשני ערעורים שאוחדו, של אב - עזמי, ובנו - ראני, על שומות בצו לשנים 2004-2007 ביחס לראני ולשנים 2007-2003 ביחס לעזמי. עמדתו העיקרית של פקיד השומה הייתה כי ההכנסות המיוחסות לראני הן בעצם הכנסות של עזמי - האב, ועל כן יש להוסיפן על ההכנסות שדווחו על ידי עזמי (כלומר למשכורות שלו) ולמסותן בהתאם.

פקיד השומה טען כי הסבת ההכנסות לראני היא הסבה הניתנת לביטול מכוח סעף 84 לפקודה, ולחלופין מדובר בעסקה מלאכותית שראוי להתעלם ממנה, בהתאם לסעיף 86 לפקודה. לעומת זאת טען פקיד השומה כי למעשה המשאית הושכרה על ידי ראני לעזמי, ולכן יש למסות את הרווחים ממנה שהתקבלו על ידי ראני כהשכרת נכס, לפי סעיף 2(7) לפקודה.

עניין נוסף שנדון בערעורים הוא אי-הכרה של פקיד השומה בחלק מהוצאות הסולר שדווחו, בהסתמך על תדריך כלכלי לענף ההובלה במשאיות ולפיו הוצאות הסולר והשמנים לא יעלו על 23.4% מהמחזור. פקיד השומה היה מוכן להכיר בהוצאות שעד 30% מהמחזור.

בשנים 2007-2004 דיווח ראני על הוצאות בשיעור שבין 44%-34% מהמחזור. פקיד השומה הוסיף את ההפרש להכנסותיו. טענת המערערים היא כי לא הייתה כל הסבה של המשאית או של העסק מעזמי לראני, משום שאלה הועברו לראני מאמו מרים ועזמי לא היה מעולם בעל העסק או בעל המשאית. לדבריהם, הבעלים האמתי של העסק ושל המשאית הוא ראני, ואילו עזמי עבד כנהג וכשכיר בלבד בעסק.

לעניין הוצאות הסולר טוענים המערערים כי ההוצאות שדווחו הן אמת וכי התדריך הכלכלי שצורף אינו מתייחס לשנים הנדונות בערעורים.

בית המשפט קבע כי לא הוכחה הסבת נכס או הכנסה. זאת משום שהתנאי הבסיסי הנדרש לשם הסבת הנכס (מקור ההכנסה) או ההכנסה הוא שהנכס או ההכנסה היו קודם לכן של המסב - כי אם לא היו בידיו כיצד יסב אותם?

ראני סיפר בעדותו (ודברים אלה לא הוכחשו ולא נסתרו על ידי המשיב) כי המשאית נרכשה על ידי אמו בשנת 1995 בעסקת ליסינג, וכי היא נעזרה לצורך כך בכספים שקיבלה מאמה. כן סיפר כי באותן שנים אמו הסתכסכה עם אביו והם חיו בנפרד, וכי אמו ביקשה להעביר לו את המשאית ואת הפעילות בעסק כדי שיוכל להתפרנס. מהתיאור לעיל, שלא נסתר ולא הוכחש על ידי פקיד השומה, עולה שעזמי לא היה מעולם הבעלים של מקור ההכנסה - המשאית, או של ההכנסה עצמה - העסק, גם אם הפעילות במשאית ובעסק נעשתה על ידו, וכי הבעלים של אלה הייתה מרים. יצוין כי המשיב לא טען כי יש ליחס את הבעלות במשאית או בעסק לעזמי בתקופה שמרים הייתה בעליהם, או שיש לחשב במאוחד את הכנסות בני הזוג מכוח סעיף 65 לפקודה, והדבר אינו מובן מאליו.

ואולם, גם אם היה מוכח שהמשאית או העסק הוסבו על ידי עזמי לראני, לא הוכחו, לדעת בית המשפט, התנאים לביטול ההסבה לפי סעיף 84 לפקודה. כדי להוכיח את קיום התנאים לביטול ההסבה היה על המשיב להראות שההסבה כוללת הוראה בדבר העברת הכנסה או החזרת הכנסה (רווחי העסק), או מקור ההכנסה (המשאית), ולמסב (עזמי) הכוח להחזיר אליו את אלה. אין חולק שהבעלות במשאית נותרה על שמו של ראני ולא הוצגה כל ראיה שתוכיח את כוחו של עזמי להחזיר אליו את הבעלות עליה. גם רווחי המשאית הופקדו בחשבון שעל שמו של ראני, ועזמי משך ממנו סכומים מסוימים כמשכורת. וגם אם עזמי היה מייפה כוח (כגרסת המערערים), או בעלים משותף (כגרסת המשיב) בחשבון, לא הוכח שהוא משך ממנו כספים מעבר לכך.

כיוון שכך, לא התקיימו התנאים לביטול ההסבה לפי סעיף 84 לפקודה, גם אם נניח שהייתה הסבה. המסקנה האמורה, ולפיה עזמי לא היה מעולם הבעלים של המשאית או של העסק, שוללת מאליה גם את טענת פקיד השומה לעסקה מלאכותית לפי סעיף 86 לפקודה, היוצאת מההנחה שהמשאית או העסק הם של עזמי ונרשמו על שמו של ראני באופן מלכותי, או בדוי.

בית המשפט דחה גם את טענת פקיד השומה כי יש למסות את ההכנסות שדווחו כהכנסה מהשכרת נכס לפי סעיף 2(7) לפקודה, ולא כעסק ומשלח יד לפי סעיף 2(1) לפקודה, שכן שכירות אופיינית היא עסקה המכילה את האלמנטים הבאים:

א. המשכיר מוסר לשוכר את החזקה במושכר לתקופה קצובה, במהלכה השוכר עושה במושכר שימוש לצרכיו.

ב. כאשר מדובר בנכס מושכר המניב הכנסה, (למשל חנות או כלי רכב), ההכנסה המופקת מהנכס בתקופת השכירות ששייכת לשוכר, והמשכיר מקבל תמורה מסוימת (קבועה או אף באחוזים מסוימים מההכנסה) כדמי שכירות.

ג. המושכר מוחזר למשכיר בתום תקופת השכירות.

כל האלמנטים הללו לא התקיימו בענייננו כי מדובר בעסקת שכירות שיש למסותה לפי סעיף 2(7) לפקודה.

הוצאות הסולר

פקיד השומה סירב להכיר בהוצאות סולר שמעבר ל-30% מהמחזור הכספי של העסק, בהסתמכו על תדריך כלכלי לענף ההובלה במשאית בנפח של 27 טון מסוג המשאית הנדונה, ולפיו הוצאות הסולר והשמנים לא יעלו על 23.4% מהמחזור.

אלא שהתדריך שצורף מתייחס לשנים שעד לשנת 2003 בלבד, כאשר השנים הנדונות בערעורים הללו הן השנים 2007-2004 בערעור של ראני, והשני 2007-2003, בערעור של עזמי. משלא הוצג התדריך הרלוונטי לשנים הנדונות, דין טענתו זו של פקיד השומה להידחות.

מעבר לצורך הוסיף בית המשפט, כי המערערים הראו בסיכומיהם כי מחירי הסולר הלכו ועלו במהלך השנים. (הנתונים נלקחו מאתר האינטרנט של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מאגר המחירים ומדדי המחירים של ישראל.) כך למשל, מחיר הסולר לתחבורה בשנת 2003 עמד על 3.11 ש"ח לליטר, ובשנת 2007 הוא כבר טיפס ל-5.44 ש"ח לליטר.

צודקים המערערים גם בטענתם הנוספת כי משספרי העסק לא נפסלו ומעמדם הוא כמעמד ספרים קבילים, הרי חובת הצדקת השומה המוטלת על המשיב על פי סעיף 155 סיפה לפקודה. לאור כל האמור לעיל קיבל בית המשפט את שני הערעורים וביטל את השומות שקבע פקיד השומה.

| |
מאמרים נוספים באותו נושא
המוצרים שלנו